לא כתבתי פה מלא זמן.
אם יש פה אנשים - תנו סימן חיים.
כל הפורמט של הבלוג השתנה, זה כל כך מוזר, בכל מקרה עברו עליי הרבה דברים בחצי השנה האחרונה ורציתי לעדכן את עצמי כי בעוד כמה ימים מגיעה שנת 2016 לסיומה ואני רוצה סוג של לראות את המקום שבו אני עומדת.
> הצלחתי להתגבר סופית על האקס, ועדיין לשמור איתו על קשר. אין סיבה לחתוך בסכין קשר עם אדם שלא פגע בי מעולם. הצלחתי אפילו להיות ידידה תומכת בקשר חדש שהוא נכנס אליו. אני מרגישה שמגיעה לי תפיחה על הכתף.
> סיימתי את התואר הראשון שלי בפירנצה. מדעי הרוקחות ובקרת איכות תרופתית. הבנתי שאני חרשנית רצח ושאני אוהבת ללמוד. הבנתי שאני רוצה להגיע למחקר ופיתוח, ושאני רוצה להמשיך עם הלימודים שלי ולהתפתח.
> התקבלתי לתואר שני בביוטכנולוגיה של המזון. בפאדובה (זה ליד ונציה) ועברתי לדירת שותפות בעיר - בפעם הראשונה באמת באמת בעצמי ואחראית על הזמן שלי - אני מרגישה שסוף סוף זכיתי בחיים האוניברסיטאים שלא היו לי במשך שלושת השנים של התואר הראשון.
> בקבוצה בפייסבוק עוד לפני סוף התואר הכרתי בחורה שהתברר שלומדת וטרינריה בפאדובה. מתישהו שנה שעברה היא העבירה לי חבילה מהארץ והיה לנו חיבור מופלא. עכשיו אנחנו גרות במרחק 5 דקות הליכה אחת מהשנייה והיא הפכה להיות חברה ממש טובה שלי. התרגול שלי לעברית, קול ההיגיון כשאני רגשנית מדי. היא מסוג האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שיגידו לי את האמת גם כשהיא לא נעימה.
> רבתי עם השותפות, פתרתי את הריב ועכשיו הכל בסדר.
> אני עושה ניסיון לצאת לתוכנית ארסמוס דרך התואר כדי לכתוב את התזה שלי בחו"ל - כרגע היעד הוא פינלנד. ושא תוכניותיי לעתיד כוללות גם דוקטורט.
> בפן הרגשי קרו לי כמה דברים שאני לא בטוחה שאני רוצה או יכולה לשתף בבלוג שלי (למרות שאני כבר טכנית אישה בוגרת בת 26 (בקרוב 27 גוועלד) אבל אולי אשתף בהמשך כי זה חלק אינטגרלי מהחיים שלי כרגע.
> הכרתי שלישייה פוליאמורית שהפכו בחודש לאנשים יקירם לליבי, מסוג החיבור שברור שאם הם צריכים אותי אני כאן בשבילם ושזה הדדי לגמרי. אני מונוגמית. מאוד. לא קנאית אבל לא רואה את עצמי ביותר ממערכת יחסים אחת, והם שינו את התפיסה שלי לגבי פוליאמוריה - כי מה שרואים בישראל אינו פוליאמוריה אלא צירוץ לזיון מהצד) אולי בהמשך ארחיב על ההגיגים שלי בנושא. השלישייה היא בעל ואישה (נשואים) ובן הזוג הנוסף של האישה שגר יחד איתם.
> הבנתי שאין סיכוי שאתחתן או אמצא בן זוג עד גיל 30 בערך. או יותר נכון יש סיכוי מאוד מאוד נמוך.... למה? כי הלימודים שלי מעניינים אותי ואני לא מוכנה לוותר עליהם, ועל השאפתנות שלי להגיע למחקר ופיתוח, לעשות דוקטורט, לתרום לעולם דרך המדע (פמיניסטי משהו). רק מה? כרגע אני באיטליה, בערך לשנה הקרובה. אם אצליח לצאת לארסמוס אז חצי השנה האחרונה של התואר תהיה בארץ אחרת. לאחר מכן אם אצליח להתקבל לדוקטורט, אין לי אפשרות לדעת איפה יקבלו אותי - יכול להיות כל מקום בעולם, ואלו 3 שנים של חתונה על המעבדה. אני לא חושבת שאמצא אדם שיחכה לי כל כך הרבה זמן על חשבון הקשר - אז מראש אני עם ציפיות נמוכות.
בשורה התחתונה - אני מרגישה שהאושר הפנימי שלי חוזר לעצמו. אני מרגישה שאני במקום שבו אני רוצה להיות, שאני עושה צעדים לעבר המטרות שלי, שאני מתקדמת.
אני מרגישה שכשאני מחייכת אני מחייכת גם מבפנים.
יותר מפעם אחת בשנים האחרונות הרגשתי שאני על סף שבירה והדיכאון מחכה לי מעבר לפינה (הייתי שם, דיכאון קליני זה לא כיף, ואני לא מתכננת לחזור), עכשיו קשה לי אבל אני מרגישה מאושרת.
זה תקציר על אודות אנה באיטליה.
המשך יבוא.