אל תקראו רשומה זו

אגף הסרטן

המחלקה:

המחלקה האונקולוגית לטיפול "כימותרפיה-יום" היא מבנה חסר כל היגיון. המחלקה נבנתה כנראה לפני עשרות שנים, וענתה על הצרכים ד'אז. בינתיים העיר המעטירה שלנו, הלוא היא חיפה, פיתחה מזהמים לאין ספור: מפעל "נשר" למלט, אשר כבר לפני עשרות שנים הלבין את העיר, בתי הזיקוק, אזור המפרץ, ששורץ מפעלים פולטי מזהמים, הקישון, ביב שופכין אליו הוזרמו שפכים מסוכנים, ובכל זאת אימנו בו צוללנים ועבדו בו דייגים. כיום, לפי הסטטיסטיקות, חיפה היא העיר הכי "עשירה" בחולי סרטן בארץ. המרכז לטיפול בחולים גדל בהתאם. אבל הבניה הנוספת לא תוכננה מראש: בכל פעם פתחו מסדרון נוסף ויצאו לחצר בה בנו עוד אולם. כך נוצר מבנה אמורפי, ללא הגיון פנימי. אתה הולך במסדרון צר שנפתח לאולם רחב ידיים שיוצאים ממנו כמה מסדרונות, אולמות, חדרים, כוכים. כולם בהפרשי גובה שאלונקות נאבקות לנסוע בהם. המחלקה מלאה במיטות, בכסאות טיפולים, בחולים שמטיילים ברגל עם עמוד אינפוזיה ומחפשים לשווא את המקום ממנו יצאו. גם במסדרונות שוכבים חולים על אלונקה זמנית, מחכים שתימצא להם מיטת טיפולים, ולעיתים קרובות מטופלים במסדרון עצמו ללא פרטיות מינימלית.

לדעתי, המבנה האמורפי המוזר והמפחיד של המחלקה מסמל הכי טוב את אופי המחלה: חסר סדר, מבולגן, בלתי ניתן לשליטה והכרה, כאוטי, יוצא מכלל שליטה. והמבוך הזה מלא מלא מלא חולים. אני לא מאמינה למראה עיני: בכל כוך, נישה, פיסת מסדרון שוכב חולה סרטן. אם היה גיהנום, ככה הוא היה נראה.

ותודה לעיריות חיפה לדורותיהן, שהביאונו עד הלום. אחד מראשי העיריה ייכנס בוודאי לאחת המהדורות של ספרי גינס, כאיש אשר תרם הכי הרבה לקידום הסרטן בעולם.

התיאוריה של מיזי על הסרטן שלה – מוצגת לרופא:

"הסרטן הוא תאים שאיבדו שליטה והם מתרבים במהירות הבזק, חוצים דוך אברים שעומדים בדרכם, עד לחיסולו של האדם. נכון?"

הרופא מאשר.

"עכשיו תשמע: הגוף שלי הוא גוף איטי. וגם חולה. שום דבר לא עובד בו כמו שצריך. הדם שלי זורם לאט יותר, הוא צמיג יותר, העורקים שלי סתומים ולא מעבירים מספיק דם לאברים. אני שונאת לזוז. פעילות גופנית לא נמצאת בלקסיקון שלי. לעומת זאת אני מאד אוהבת לאכול. לגוף שלי אין תנגודת לשום דבר. כל מה שעובר לידו נכנס פנימה. אם היה עוברים לידי איידס, אבולה ושפעת החזירים, הם היו דבקים בי מיד. כך דבק בי גם הסרטן." ואני ממשיכה:

"עכשיו, זה הסרטן שלי, כן?"

הרופא מאשר. אף אחד אחר עוד לא ביקש עליו בעלות.

"ברגע שהוא נכנס לגוף שלי הסרטן לא מאמין למה שקורה לו: הוא רוצה למהר אבל הגוף לא מאפשר לו. הגוף לא יתן לערער את האיטיות הבסיסית שלו. אחרי זמן קצר, הסרטן אומר לעצמו: טוב, אני יכול לנוח קצת, פה אפשר לעבוד רק לאט לאט. וכך הסרטן שלי יושב בשקט ואחרי זמן הוא בכלל שוכח את תפקידו הבסיסי, שזה להרוג אותי, ונכנס לתרדמה. זה נכון?"

הרופא צריך לענות: תשמעי, תיאוריה מבריקה, מתפלא שלא חשבו עליה קודם. יש לזה רק נקודת תורפה אחת: היא לא נכונה.

כך היה עונה רופא בטלנובלה, שתסריטאי מדבר במקומו. אולי היו מדביקים לתשובה השנונה קצת צחוקים של קהל. אבל במציאות מדובר ברופא אונקולוג, שלא מרבה להתפלסף, אין לו סבלנות לנודניקים, והוא גם נעדר לחלוטין שנינות לשונית, ועל כן הוא עונה לי לקונית: "לא". (אנטיקליימקס).

מיזי מספרת את האמת על טיפול כימותרפי:

(כל הרגישים, ביניהם יונתן בני הקט, מתבקשים לטובתם לדלג לסעיף הבא)

זה מתחיל יומיים אחרי הטיפול.

בחילה קשה, עם הפוגות (לצורך הקאה פעילה).

שלשול חסר שליטה.

כאבי מפרקים.

כאבים בחגורת הכתפיים.

העפעפים נדבקים בלילה עקב הפרשות, ויש לפקוח את העיניים עם האצבעות ומים חמים.

העיניים דומעות כל היום, ב"ים של דמעות בשתי עיני".

הראיה מתדרדרת פלאים. אי סבילות לאור. רואים סנוורים.

האף נוטף מים כמבוע.

פנים הפה אדום ושורף. גם מים שורפים.

הפרעות בליעה – המזון נתקע בושט, השתיה יוצאת לעיתים דרך האף.

תנוכי האוזניים מתנפחים וכואבים, חורי העגילים שעשית לפני 40 שנה מפרישים דם ומוגלה.

הידיים פורחות לכל ארכן בפריחה אדומה צפופה ומכוערת, ומגרדת רצח.

כפות הידיים רדומות. חפצים נופלים מהיד. הכתיבה קשה ואיטית, הכתב נראה רועד כשל חולה פרקינסון. והכתיבה עולה במאמץ רצוני ניכר.

ציפורני הידיים כואבות. לא מאפשרות שליפת כדורים מתושבתם. יש להשתמש בכריות האצבע (ואז הכדורים נופלים על הריצפה בגלל שכף היד לא נסגרת עליהם כהלכה).

אני בקושי יכולה לקום מן המיטה – אפיסת כוחות מוחלטת. למעשה, אני שוכבת במיטה כשבועיים, לא רואה טלביזיה, לא עונה לטלפונים. ומחשבת קיצי לאחור.

ואבא שלי היה מוסיף כאן, כאשר היה במצבים דומים: "וגם אני עצמי לא מרגיש כל כך טוב".

למזלי, זה אורך רק שבועיים. ואז אני מתאוששת יפה, אבל למרבית הצער, התור לכימותרפיה הבאה הוא אחרי שבועיים.

כל הטיפולים והניתוח ייארכו שנה אחת. לשורדים.

שקרים שסיפרו לי רופאיי:

בטיפול הכימותרפי השלישי שלי, האחות הקבועה שלי עומדת לידי עם הרופא הבכיר ואומרת לי "את נראית הרבה יותר טוב". אני מסתכלת עליה בהבעה אטומה, מה היא מקשקשת? היא רואה שאני ספקנית, לכן היא מערבת את הרופא ושואלת שאלה רטורית: "נכון שהיא נראית הרבה יותר טוב?" נו, מה הוא יכול להגיד? הוא מסתכל עליי בעצב ומהנהן.

אני מתחילה לראות אדום: אני קרחת עם כמה אניצי ליצן על פדחתי. העפעפים שלי נפוחים עד כי יש לי שני חרכים צרים ומלוכסנים במקום עיניים. עיניי נראות כעיני צבה חולה בת חמש מאות שנה מאיי גלפגוס. מזה זמן ניכר, עוד לפני הסרטן, שמתי לב שעיניי פוזלות פזילה חדשה לגמרי נטולת חן. אני נראית רע כבר עשר שנים! מה זה השטויות שהיא אומרת! מה, אני מטומטמת? אני עיוורת? היא רוצה לנחם אותי בשקרים, שלא היו מפילים בפח אפילו ילד קטן?

אז אני מתריסה לעברה: "אני רוצה לדעת בדיוק באיזה מובן אני נראית יותר טוב?! אני נראית בדיוק כמו לפני שבועיים!" האחות נבוכה משהו. רואים איך הגלגלים במוח שלה עובדים בקדחתנות. ואז היא מביאה יציאה: "אנחנו לא מסתכלים על המראה הכללי, אלא על

העיניים. והיום הן מלאות חיות ואנרגיה". באמת?! העיניים שלי? "חיות ואנרגיה?!" הצבה מגלפגוס מביטה באחות ואומרת "בבקשה, בלי מחמאות יותר".