אמנם מדובר על כתבה יחסית ישנה, אבל חצי שירה התגייסה בזמנו כדי להסביר מדוע המידות הקטנות בקסטרו (וההתייחסות המזלזלת של המנכ"לית של הרשת, אתי רוטר ללקוחות שהן "שמנות מידי" עבורה) היא דבר גרוע.
שירה עצמה מספרת שפעם היא היתה מאלו שנורא קינאו באלו שהצליחו לקנות בקסטרו, ושאחד מרגעי האושר שלה בתהליך ההרזיה היה לקנות סוף סוף ג'ינס בקסטרו (גם אם הוא היה מידה 44). אבל כיום, כשהיא עובדת מול הרבה נשים - היא רואה את הדברים מפרספקטיבה אחרת. מבחינתה כשמישהי מרזה באופן משמעותי ועדיין לא יכולה לפרגן לעצמה זוג.
אבל האם זו באמת פרספקטיבה אחרת? כי הג'ינסים האלו עדיין נתפסים כמעי פרס על ההרזיה והמאמץ. וגם אם שירה לא מאמינה ספיציפית שג'ינס של קטרו הוא כזה סמל סטטוס - היא עדיין מאמינה בסמל הסטטוס של "לקנות בגדים בחנויות של רזות", כפרס על ההרזיה של אותן נשם, גם אם היא באה מפרספקטיבה של אמפתיה לאותן נשים שפעם יכלו לקנות בגדים רק בחנויות למידות גדולות.
האם הגיוני לדרוש שחנויות למידות רזות ימכרו את אותם בגדים לנשים במידות גדולות יותר? לא ממש. אי אפשר "סתם" להגדיל בגדים והם עדיין יהיו מחמיאים. אבל בשנים האחרונות יש טרנד שחנויות כאלו גם מכילות ליינים מיוחדים של בגדים במידות גדולות יותר, שמעוצבים לפי הצרכים של השים במידות האלו - אבל עדיין מתאימים לטרנדים האופנתיים ל כל עונה, ממש כמו הבגדים האחרים בחנות. בארץ משום מה רשתות שונות עדיין נדבקות הכל הכוח למחשבה המיושנת שנשים רזות לא יצו לקנות בחנויות עם נשים שמות - וכך רבים מהליינים הללו בכלל לא מגיעים לישראל גם אם באירופה הם נמצאים ומוצגים בגאווה בסניפים אחרים של אותה הרשת בדיוק.
אבל זה שורש הבעיה שנותן לקסטרו ודומיו את הכוח - אם לא היינו מתייחסים לג'ינסים שלהם כאל סמל סטטוס מלכתחילה, לא היה לרשת אינטרס כלכלי להמשיך ולייצר אותם במידות הולכות וקטנות. וזו נקודה למשחבה מיוחד למי שרזתה וראתה בהם סמל סטטוס - בלי להבין שהם שימשו ככלי נוסף להתייחס אליה בצורה מזלזלת כשמנה.