אני כל הזמן מנסה למפות את הבעיות שלי. והפעם: שום דבר לא מרגש אותי. הסתכלתי בטמבלר שלי וראיתי את התמונות שם שמשכו אותי כי גרתי בראשון וראיתי את כל האנשים שיכולתי להיות. בסופו של דבר התרגשות זו המסכה היפה של החמצה. אני מתרגשת מדברים שהחמצתי. גרתי בראשון עם תספורת מכוערת ובגדים מבוגרים והרגשתי החמצה כי העצמות שלי רצו להיות משהו אחר והידיים שלי רצו להיות משהו אחר והגוף שלי רצה להיות משהו אחר וראיתי את הדבר הזה בכל אדם. כל תמונה שראיתי היתה גלויה ממי שיכולתי להיות אם היו לי עתודות ההזנחה הנכונות בלב או אם היה לי האומץ או אם יכולתי להניח לזה שההורים שלי ימותו יום אחד.
עכשיו אני כבר לא יודעת. למרות שמה שנבנה בי עכשיו, הדברים שאני כותבת פה, נבנות בי העתודות הבאות של החמצה. מה אני עושה בסופו של דבר? אני חוזרת לאותה נקודה אבל כמנצחת. חשבתי שהניצחון חשוב, כלומר אם כשעברתי לתל אביב חיפשתי ממה להתפרנס, וזה מה שזה היה בסופו של דבר, עברתי לתל אביב כדי לראות בין היתר אם אני מצליחה לפרנס את עצמי כאדם מבוגר, וישר הבנתי שאני בתחתית שרשרת המזון של משהו. אז התחלתי מחברת כרטיסי אשראי שאימללה אותי, אחר כך היתה פאזת כריכי הבשר שעבדו עליי במשכורת, הוסטל לשתי משמרות ששילמו לי עליהן (וגם באופן כללי הם היו חמודים ואין לי מושג למה לא רציתי לעבוד שם, רק העצלנות שבללמוד דבר חדש), ואז מכירות פסיכומטרי שוב, ואז מכירות של חופשות, ואז מלצרות.
למלצרות הגעתי הכי במקרה. הייתי עם שרה בעזריאלי לפני משמרת במכירות בקיץ. היא קיבלה טלפון ממישהו מהמסעדה שעבדתי בה כי היא השאירה פרטים כשהיא עברה לפלורנטין ונתנה אותם לאדם מזל בתולה ששומר פתקים. היא לא יכלה לעבוד שם בדיוק בגלל הלימודים ושאלה אם אני רוצה. אמרתי כן, הוא התקשר אליי, שיקרתי שיש לי נסיון. חמש דקות לפני המשמרת עדיין חשבתי שאבריז אבל הלכתי וזה היה נחמד ונשארתי. מלצרות היתה השפל שמתחת לשפל. עבודה פיזית, ללכת ולסחוב ולהרים ולהריח כמו תבלינים. עד היום כשאני עוברת ליד המסעדה בתשע בבוקר אני מריחה את התבשילים כי בבוקר שמעיה פותח את הדלת. זה לא היה נורא. זה לא היה רע כל כך. היו גם ימים טובים. מה באתי להגיד. המלצרות בנתה בי אמביציה כמו שנבנות אבנים בכליות. כל משמרת יבשה ביצה של פחד או שעמום או עצלות. כל דבר היה יותר טוב מלבוא לשם נקיה וחפופה ומאוהבת ולנקות גיגית משאריות של בשר טחון. בסוף היתה לי תכנית. אחר כך זה התקדם והתקדם והתקדם והיה לי מזל ועבדתי קשה ובסוף יצאתי משם ועברו דברים ואני עושה כסף. כלומר מגשימה את החלום הבורגני. חוזרת לאותה נקודה.
זה יתפתח להחמצה והחמצה תאכל בי בולענים של דברים שירגשו אותי. כנראה. אין לדעת. אם היה לי אומץ הייתי הולכת לטייל אבל אני פחדנית. התפטרתי מהמלצרות רק כשקלטתי שדצמבר, ואני עובדת שם ממאי, ואמרתי לעצמי שבעה חודשים זה יותר מדי זמן לעבודה זמנית. נראה לי שחלק מהאילמות הרגשית שאני מרגישה מגיע משם. אני רואה את העולם והוא נראה לי מונוטוני. אני אוספת עוד ועוד דברים. אני קונה ספות. אני קונה רהיטים. אני קונה בגדים. אני מתלבשת יפה. אני עושה פילאטיס. אני רצה. אני קוראת ספרים. אני קונה עוד ספרים ומחכה שהם יגיעו. אני צוחקת. אני כותבת בדיחות מטומטמות. עוד מעט קיץ אבל. עוד חודש. אני אסע לים ואשרוף את עצמי שוב. נשרפים רק כשרוצים להוולד מחדש לפחות אני. נשרפתי בקיץ 2014 כי היו כל כך הרבה חלקים בי שרציתי להשחיר ולצנזר כמו מסמכים במודיעין כדי שאף אחד לא יוכל לקרוא מה יש מתחת.
תל אביב נהיתה ראשון. כמו שהנפש רוצה לשחזר טראומות היא גם רוצה לשחזר את החלל. הבית שלי נהיה יפה והיום שלי נהיה כזה שאני לא עושה מה שאני באמת רוצה כי אני פוחדת לאבד משהו. רגעים חשובים עם ההורים שלי, כסף. הנה היום חשבתי על הפגרה וישר התקשרתי למישהו וסידרתי לעצמי עבודה לחודש הזה. למה. תנוחי. הייתי נוסעת לסיני לבד אבל אין לי אומץ ובלב שלי אני חושבת שערבים אונסים. תכלס למה לי להתנצל. אם אשה היא פחות בנאדם שם לא יותר הגיוני שיאנסו אותה? וואלה כן. אז ערבים אונסים לדעתי.
(מי יקרא את זה? מישהו קורא את זה? בחיית אם מישהו קורא את זה תשאירו תגובה. אפילו בעילום שם סתם פתאום זה מעניין אותי תכתבו כינוי נקודה וכותרת נקודה ותגיבו שאני אדע. אני באמת מבקשת ולא אשאל מי זה. תודה)
כתבתי כמה דברים על גירלז להגיד בפודקאסט של צליל ובסוף לא הספקתי להגיד שום דבר כי דיברנו על הטרדות מיניות. על פמניזם גל רביעי שלדעתי נגמר. בטראומה והחלמה כתוב שפמניזם הוא תמיד מאבק טרמפיסטי, כלומר כשלגברים מתפנה מסיבה אחרת מקום לרחמנות פמניזם ישר נדחק לשם. גל ראשון היה במאסק של פרויד בכנסיה על היסטריה, מה היא וכו', גל שני עם ההלומי קרב של מלחמת ויאטנם, גל שלישי בניינטיז עם זכויות האדם. כשקראתי את זה חשבתי פצצה, גל רביעי עומד בפני עצמו, זה בטח אומר שהוא יחזיק. טעות. גל רביעי התחיל על הנסיון לחולל מהפכה חברתית ב2011, בישראל וגם בעולם, ווי אר דה 99 פרסנט. אז הגל הרביעי היה כלכלי. ואי אפשר לנתק את הגל מהמשמעות שלו. פרויד קודם כל אמר משהו שאף אחת לא אמרה- נשים היו נאנסות ומוכות בבית שלהן על ידי האבא וסבלו מהלם קרב. הוא קודם כל הצביע על הבעיה ואמר, אוקיי יש את הדבר הלא מדובר הזה. ויאטנם היתה עם מלחמה ופציפיזם. זכויות האדם- כל בני האדם שווים, נשים שוות לגברים. גל נוגחי- אין לנו כסף. חולשות. גל החולשות הגדול שלקח את החולשה ושם אותה במרכז ככח ולא כדבר שצריך להתבייש בו אלא כדבר שהעולם צריך להסתדר לפיו. לא כגומה שצריך למלא. ההתפתחות הפמניסטית היא התפתחות של ילד בסופו של דבר שכל הזמן מגלה עוד אגף באישיות שלו מה שאומר שנצטרך 12 גלגולגים עפי היהדות כדי להגיע למשהו התחלתי. אז החולשה גם הפכה נשיות למגניבה בפעם הראשונה, כי מגניבות היא קודם כל הזדהות, ואי אפשר להזדהות עם דבר לא חלש.
גירלז היא נציגה של הדבר הזה. נציגה של חולשות. עכשיו ה99 פרסנט נגמר ונכשל. למה? כי הם בחרו, אחרי כל זה, את הוואן פרסנט. טראמפ. אז המהפכה הזאת בנתיים נכשלה ואני מרגישה שהמודעות הולכת ודוהה כמו חלום ששוכחים עוד פרטים ממנו ככל שהיום מתקדם סליחה על הדימוי העצל. איתה ככל הנראה הפמניזם גל רביעי יתקפל. אני מרגישה את זה בעצמות שלי לצערי הרב. כמו שהרגשתי שאני צריכה לשרוף את העולם לפני ארבע שנים אני מרגישה שזה נגמר, ושהעולם לא ישרף כרגע, ושצריך לארוז מזוודה אחת עם הדברים החשובים ביותר שלמדנו מהשנים הבאמת יפות והבאמת מרגשות האלה ולהמשיך הלאה. אי אפשר להלחם בזה. אני מרגישה דברים כאלה. אני האצבע הרטובה שהעולם שולח כדי להחליט דברים. אז זה נגמר.
הפרק הזה מבחינתי היה כמו מכתב בבקבוק לעוד כמה שנים מלינה דנהאם שהיתה נציגה מעולה של הגל הזה. היא אומרת, הטרדות מיניות, זה הצד שלי, זה הצד השני שהוצג בצורה הוגנת, ואז הוא שם לה זין על הירך. לא יודעת. אני עד עכשיו לא יודעת מה אני חושבת על זה. כתבתי שתי פסקאות בחצי דקה ועכשיו אני מנסה לחשוב אם זה הטרדה או לא ואין לי מושג. זה היה לא נעים בוודאות, וזה היה מגעיל מצידו, אבל אין לי מושג. עזבו איבדתי עניין בזה. דיברתי על זה גם שעה. לדעתי יצאתי חראית כי לא אמרתי שזאת בוודאות הטרדה ואני מרגישה שטעיתי. די נמאס לי
