מהו חדר 207 ומה עושה בו איווט?
"חייה את החיים שאתה אוהב ואהוב את החיים שאתה חי". ציטטה איווט בעבר את בוב מארלי. בכלל, היא נהגה להשתמש באמרות שפר ולתבל את דבריה בתובנות ועם זאת הקפידה לשמור על פרטיותה בקנאות.
למרות הקשר הקרוב ביננו איווט היתה אטומה ככספת מבחינתי. עם זאת עודדה אותי להוקיר כל רגע, כל מחווה של אהבה, כל ביטוי של עשייה למען. בזכותה קבלתי תובנות מעמיקות של ידע מהקבלה מאותו מקובל. בהדרגה שילבתי את הידע הקבלי בפרישׂות הקלפים ונדהמתי מרמת הדיוק. יום אחד החלטתי לנסות להשתמש במידע כדי לברר פרטים חסויים בנוגע לאיווט ללא ידיעתה וללא אישורה. ואז - חשכו עיניי. מה שראיתי קרה מוקדם משיכולתי לשער בנפשי.
החלטתי לברר את הדברים מולה אולם איווט לא היתה בבית. קבלתי את כתובת המקום בו היא שוהה ונסעתי אליו.
הדרך לשם
כשהגעתי היתה שעת צהריים מוקדמת. שמש אביבית מאירה בתוך שמיים תכולים ליוותה אותי. את כל הדרך אל איווט עשיתי בחדווה והתרגשות. לאורך כל הדרך הנה דמיינתי אותה יושבת מולי, מסבירה לי פנים ובניסוח מדויק מבארת לי מושגים בהוויות העולם הזה והעולם הבא . דמיינתי אותי שואלת ואותה עונה לי תשובות תמציתיות מתובלות בפסוקים מהתורה, בציטוטים מהוגי דעות דגולים ומבטה עמוק, מכיל ואוהב. מהחנייה הכמעט ריקה מכלי רכב עשיתי את דרכי ברגל לעבר מבנה ייחודי הדור בן שלוש קומות בעל חזית מפוארת. ההגעה למבנה הייחודי עוברת דרך מרחבי - דשא ירוק ומטופח, פרחים ועצים מלבלבים, שתחתיהם ספסלי עץ צבועים בלכה בוהקת בקרני השמש המפזזות מבעד לענפים. חתול מנומנם שכב מתחת לאחד הספסלים נהנה מהיום הנעים ומהצל שנתן עץ עתיק. ציפורי דרור קיפצו על השביל ושתיים התעופפו בעליצות בגובה נמוך. בטבורם של כל אלה עומדת מזרקה מדורגת מפעפעת בפכפוך עדין. המבנה מיושן מעט, ארוך ובעל כחמישים חדרים בכל קומה. מבעד לחלונות החיצוניים הגדולים המקושתים נראו וילונות בצבע זהב. אבנים ירושלמיות מעטרות את קירותיו החיצוניים ומשוות לו מראה מכובד ואסתטי. בין האבנים הללו נכתבו באריחי פסיפס בצבע חום המילים: "ברוכים הבאים" בעברית, בערבית ובאנגלית, ומעליהם התנוסס דגל ישראל ענק. בדלפק הכניסה ניצב מאבטח צעיר נעים הליכות מכוון את פני הבאים בשערי המבנה - אורחים ודיירים כאחד. במבואה הריחנית בריח משכר יש רצפת פסיפס מעוטרת בצבעים ססגוניים. מימין ניצבות מספר ספות וכורסאות מזמינים לשבת במעין לובי, ומשמאל עומדת כרכרת - סוסים עתיקה כקישוט יוקרתי. ימים יפים היא ידעה. גם כאלה שכללו הסעת חתן וכלה הנה בליל כלולותיהם. בפינות המבואה נמצאים עציצי-חרס גדולים ובהם עלים בצבע ירוק עז- סמל לטיפוחם ולחיותם. מהתקרה הנמוכה משתלשלת לוסטרת נחושת יפה מאליה מחובר מאוור תקרה מסתובב ברכּוּת - עדות אילמת לפאר של המקום מימיו כבית מלון. ממול הכניסה ניצבות שתי מעליות גדולות ומרווחות. מימין ומשמאל להן חדרים - חדרים. לא התעכבתי לברר מה טיבם. ברקע נשמע רדיו מנגן חרש. כל אלה מקדמים את הנכנס בשערי המקום ומעניקים לו לרגע תחושה שהוא נמצא במקום פסטורלי. גן עדן עלי אדמות. אך בל תטעו - לא הגעתי הנה במסגרת חופשה.
חדר 207 נמצא בקומה 2
על הפתק שבידי היה רשום: חדר 207. חציתי את המבואה, נכנסתי אל המעלית ולחצתי על הספרה 2. חיש קל הביאה אותי המעלית למחוז חפצי. כשהמעלית נפתחה ראיתי מחלקת - מזון דוחפת עגלה עמוסה ומחלקת מגשים עם ארוחת צהריים לדיירי המקום. עובדת ניקיון עמדה שם עם מגב ושטפה את הרצפות בין קירות עלובים למראה שהצבע מתקלף מהם. על הקירות במסגרות דהויות נתלו מכתבי תודה שהתאריך האחרון על אחד מהם היה אוגוסט 2003. לפתע נראה לי המקום אחרת. לא עוד בית מלון מפואר ופסטורלי.
שום דבר לא הכין אותי לבאות.
האם בכלל ניתן להתכונן לזה?
בניגוד לריח המשכר, לשלווה ולאווירה הפסטורלית שקידמו את פניי עם כניסתי למקום - ביציאה מן המעלית קידמו את פניי חום מעיק, ריח רע של צחנה, זעקות כאב ותכונה רבה של אנשי הצוות אליהם לא הצלחתי להתרגל. הוכיתי הלם מהניגודיות הבולטת ומהמראה המבטיח - המתעתע של השביל ושל הכניסה. הכל כנראה הוא עניין של נראוּת. עם זאת לא איבדתי את העשתונות.
בשפה רשמית ונטולת רגש נמסר לי ע"י הרופא שמצבה קשה אך יציב ללא שינוי ניכר. כששמעתי משפט זה במהדורת חדשות לא תיארתי לעצמי את הגיהנום הזה למטופל, לבני משפחתו, לחבריו ולמעגל המקיף אותו - כולל אנשי הצוות. איווט במצב סטטי כבר מספר חודשים.
לאחר חיפוש קצר מצאתי אותה בחדר 207. למרות שעובדת ניקיון שטפה את הפרוזדור - רצפת החדר אליו נכנסתי היתה מלוכלכת. מיטתה של איווט עמדה בצידו השמאלי של החדר המיועד לארבעה דיירים כשעורפה אל דלת הכניסה. בחדר היו שלוש דיירות נוספות. כולן במצב זהה. על עגלת מתכת בעלת שני מדפים לצידה של איווט עמדו מכשיר שאיבה ,תחבושות, נוזל חיטוי, צמר גפן, זוג מספרי פלסטיק, צינוריות ארוזות, בקבוק סבון -ג'ל היגייני לחיטוי ידיים וקרם שפתיים. במדף התחתון היו ספר תהילים גדול בעל כריכה קשיחה, נרתיק של משקפי ראייה, מפיות חד פעמיות באריזת קרטון סגולה וחבילת מגבונים לחים.
אחות נכנסה מייד אחריי, ביררה את זהותי ואת מטרת הביקור. עניתי לה ובד בבד גם ביטאתי באוזניה את הזעזוע העמוק מתנאי המחיה הירודים, מהטינופת , מהחום ומהצחנה. האחות עזבה את החדר לרגע ולאחר מכן חזרה ובידה מזרק: " זריקת אינסולין" היא הצהירה באוזני איווט ביבושת - והזריקה.
איווט החייכנית בוכה ללא קול ועם ההזרקה של האינסולין בכייה גבר והתבטא במעין חרחור מטריד. ניכר היה בעיניה שהיא בוכה כבר זמן ממושך. היא נראתה מיוסרת מאוד. ליבי נשבר. האחות לא התרגשה.
כך מתייחסים לאנשים חסרי אונים?!
איווט שכבה על סדין מטונף, לבושה במעין חולצה צבעונית לפלג גופה העליון, מכוסה מן החזה ומטה בשמיכה מרופטת שעליה הונחו אריזות של צינור קטטר, מזרק משומש, מכסה של צינורית כלשהי. כפות רגליה בצבצו מבעד לשמיכה והיו נפוחות למדי. ראשה מונח על הכרית המצופה בציפית מסריחה. מבט מהיר הבהיר לי שהיא מחוברת לזונדה, לקטטר, לאינפוזיה - אך מה שזעזע אותי ביותר היה צינורית שהוחדרה לקנה הנשימה והיתה מחוברת למכשיר מחולל חמצן. היא נשמה בכבדות כשלפרקים מילא את ריאותיה אוויר שהוכנס בעזרת המכשיר. איווט הבוכייה לא יכלה להשמיע הגה. לא יכלה לבטא את צרכיה, אהבתה, געגועיה, כאבה או רצונה. משותקת בארבע גפיה ומניעה אך בקושי ומעט את ראשה נטול כיסוי הראש. שיערה הלבן הפרוע היה מונח ברפיון על הכרית. מול מראה זה לא הצלחתי לעצור את דמעותיי.
דמנציה - זה טוב או רע?
בעגה רפואית נוספה לשלל אבחנותיה הגדרה: סובלת מדמנציה. כאן עולות בי סוגיות כבדות משקל שעליהן איווט ודאי לא תוכל לענות כבר במו פיה, בשאלותיה, בחכמתה. כולנו הרי צועדים לעבר המוות בקצב של שישים שניות בדקה. את כל אחד מאיתנו הוא מלווה. למרות הידיעה הזו איננו חיים מתוך תחושה שזו נשימתנו האחרונה. בני אדם נוהגים להתכונן לעתיד. רוכשים דירות בהתחייבות ארוכת טווח (משכנתא), מתכננים חופשות, מתכננים ועורכים מסיבות שונות , לומדים עובדים, מתאהבים, מביאים לעולם ילדים, מנהלים חיים מתוך קשר עם המציאות סביבם ומודעים ברמה זו ו/או אחרת להווה חייהם, לאתמולם. האם דמנציה זה טוב או רע? האם לזיכרונות יש טעם? יש ערך?
אם זה לא אשפוז סיעודי לצורך שיקום - מה זה?
לא היה זה עבורה אשפוז סיעודי לצורך שיקום כפי שנמסר לי בלשון לקונית אלא אשפוז מלא והמתנה מייסרת למלאך הגואל. איווט - כמו גם חברותיה לחדר - היתה באגף "הנידונים למוות" שמספרו 207. למרות שלא מדובר בכאלה שגזר דינם נקבע ע"י בית משפט של מטה - המוות אורב להם בפינה ומלאך המוות עומד מעליהם מגחך. בכל נשימה הם מייחלים שתהא זו נשימתם האחרונה - וכך עוברים ימיהם כשכל דקה היא מעמסה וכל שניה נדמית כנצח.
לא ידעתי אם להתפלל למותה או להחלמתה של איווט. המציאות הקשה טפחה על פניי מלמדת אותי שיעור חשוב בקדושת החיים ובערכם.
כאן עלו בי סוגיות כבדות משקל שעליהן איווט ודאי לא תוכל לענות כבר.
מה עובר לי בראש? מה אני מייחלת?
מצבה של איווט אילץ אותי לבחון את סוגיית החיים ומשמעותם, להגדיר מחדש את המילה הזו : "חיים" שהרי לכאורה היא נותרה בחיים אחרי האירוע המוחי הקשה - אך האם לזה ייקרא חיים?! האם היא ייחלה להיות כה תלויה בעזרת הזולת?! כה חסרת אונים?!
אני מייחלת לכך שאיווט כלל איננה מודעת למצבה האמיתי: נשמה חיה הכלואה בגוף חסר חיים. מייחלת שאין היא חווה את זכרונות האתמול, מתייסרת על היום , כואבת את היותה נטולת יכולת לתכנן את המחר.
אני מגיעה לבקר אצלה ככל יכולתי. בכל ביקור נראה כי היא מאבדת עוד חלק בקשר עם המציאות. לא מזהה אותי. לא מזהה אחרים.
אז למה אני מגיעה אליה בכל זאת?
אני יושבת לצידה בדממה. חשה את הלמות הלב, קצב הנשימה והרוגע המציף אותי בנוכחותה השלווה. גם כשמצבה איננו מזהיר - בלשון המעטה.
עבורי כל ביקור כזה הוא משא וגם מסע. מעבר מממד אחד לממד אחר. הזדמנות לחקור את העולם מנקודת מבט נוספת. להרהר במשמעות הזמן, התכלית והתוחלת של החיים. להתעמק בקדושת החיים ובקדושת המוות גם יחד. הזדמנות גם לחוש חמלה, להכיר בחוסר האונים ואפסיותי נוכח החיים, נוכח המציאות. להעריך את יכולתי לעמוד, ללכת, להתקלח בעצמי, לדבר, לשתות, לאכול ולטעום טעמו של מזון אהוב, לצחוק, להנות, לטייל, לחשוב, לכתוב, לגלוש במחשב, לשוחח עם הבריות, לאהוב ולחוש נאהבת - להיות אדם חופשי ומתפקד. זו תחילתה של תחושת תמצית האושר. הזדמנות לאהוב את החיים במתכונתם הנוכחית.
בדיוק כפי שציטטת באוזניי איווט : "חייה את החיים שאתה אוהב ואהוב את החיים שאתה חי".
איווט, אני אוהבת אותך! תודה על כל מי ומה שאת עבורי.
רחל