תשמעו, מחר בערב אני אהיה חד-דדית.
לא. זה נשמע ממש נורא. אנשים לא מדברים ככה.
אבל זאת אני שמדברת.
אני לא מדברת כמו אנשים אחרים.
אני לא פוחדת להסתכל לאמת בעיניים.
אפשר לומר באופן ספרותי שמחר אהפוך לאמזונה.
אם כל הזונות -הסרטן. אמזונה.
יש לומר שבחה של קופת חולים הכללית בפניה.
אחרי שהם מאחרים לאבחן את הסרטן בכמה חודשים קריטיים, למרות שהפציינטית באה ומראה להם בדיוק איפה הוא נמצא, הם נותנים בידה של הנידונה תיק נאה וקשיח, ובו מספר רב של חוברות הסבר על המחלה. החוברות מהודרות ומכובדות. אני לומדת את כל האינפורמציה על הסרטן שלי. הרופאות האונקולוגיות בקופ"ח אומרות איזה סוג ניתוח מתאים לי: כריתה חלקית - ומסבירות את הרציונל מאחורי ההחלטה. הרופאה האונקולוגית בבי"ח ממליצה על כריתה מלאה, וגם לה סיבות טובות משלה. אני חוזרת וקוראת בחוברת. אף אחת מהן לא הציגה לי את כל השיקולים, ויש עוד שיקולים. טוב, אני אשאל בועדה.
לפני הניתוח הפציינטית מוזמנת לועדה רפואית של אונקולוגים וכירורגים, ואחרי הסברים מקיפים ומענה לשאלות החולה, יוחלט על סוג ניתוח שיעשו.
אני מעלה בכתב את כל השאלות שלי. מיד כאשר אני מתחילה לדבר, אני "מאבדת" שלושה מהרופאים היותר צעירים, שמסתכלים אחד על השני ועושים תנועות של חוסר אונים. אני לא רגילה לראות אנשים שחושבים שאני מדברת שטויות. ואני גם לא מהסוג שמאבד את הבטחון כאשר אני בקיאה בחומר. רק הרופא הבכיר, שמן הסתם הוא המבוגר מכולם, מסתכל עליי בהערכה כנה ומהנהן בחיוך.
"איזו נוסטלגיה"! הוא אומר. ואז הוא שואל איך יתכן שאני כל כך בקיאה בפרוצדורות שהיו נהוגות לפני שלושים שנה בניתוחי שד...
אני מרגישה כמו בחלומות האלה שאנחנו הולכים ערומים ברחוב הראשי. אבל למרבית הצער, אני לא מתעוררת.
תודה מיוחדת לקופת חולים הכללית, שדאגה להדפיס מחדש את כל החוברות במתכונת מהודרת, והגישה אותן בתיק עם סטייל. חבל שהעתיקו מילה במילה את האינפורמציה שנכתבה לפני שלושים שנה.
וכך סתמתי את הפה ונתתי לרופאים להחליט ביניהם מה טוב עבורי. כמו שהם אוהבים.
כשאפגוש אתכם שוב – אשקול פחות. ככה עושים מלימון לימונדה, ואני בכלל מעדיפה קולה.