כשקראתי את הפוסט של המיזנטרופית על גיל הנעורים שלה, לעומת היום זה נראה תקופת המערות לכן החלטתי שאכן היגיע זמן לתעד ולהזכיר ומי יודע אולי בכל זאת ימצא בזה ענין נכד/ה, נין /ה או כל צעיר/ה אחר /ת .
גיל 16 נערה עם צמה ארוכה, סרפן שמתחת לחצאית תחתונית מעומלנת
אימי עליה השלום, עבדה שעות לעמלן אותה שתהיה מאד נוקשה, כמה שהיא השתדלה לי תמיד לא הספיק.
חגורה צמודה להצרת המותניים .
אימי תפרה לי את הבגדים היה יותר זול מלקנות, כסף לא היה בשפע אף פעם.
לא התאפרתי הינו בנות מבית טוב, רק בגיל 17 גרבתי פעם הראשונה גרבי ניילון ופעם ראשונה שהורדנו שערות מהרגלים בסוכר, היינו מחממים עד שנמס והתקשה מורחים על הרגל ומושכים עם בד, כאב , אבל מה לא עושים למען היופי.
אישי, שבאותה תקופה היה חבר שלי לבש ג'ינס שקיבל מארה"ב , היתה לו תספורת של "אלביס" החולצה עם צוארון עומד ושרוולים מקופלים עד המרפק חתיך אמיתי , התאהבתי בו וכנראה שגם הוא מצא בי משהו .
הינו חבורה מגובשת נפגשנו כל יום שישי בבית של חבר והינו רוקדים ריקודים סלונים לצלילי "הפלטרס" חס וחלילה לא נצמדנו .
כשלא היה לנו מקום בבית היינו הולכים לגינה ציבורית מביאים פטיפון עם מנועלה ורוקדים מנגינות רומנטיות ושקטות.
טרנזיסור ראשון התקבל מארה"ב וזאת היתה אטרקציה, הייתי הולכת איתו ברחוב וכולם היו מסביבי מסתובבים לראות את הפלא.
לכתוב כתבנו בעפרון וכשהיגיע העט הכדורי לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות למזלי קבלתי פרס מחברת "אוסם" על שהתחפשתי למוצרים שלהם וזכיתי בעט !! גאווה אמיתית .
היום פרס פחות מכרטיס לחו"ל נחשב מעליב.
עט פארקר היה רק לעשירים גם לא לבת מצוה המתנה הכי יקרה שקבלתי קופסאת תכשיטים כחולה עם ריצרץ מסביב וראי בפנים. שעון בגיל הזה לא היה לי רק כשעבדתי קניתי לי שעון עם קפיץ.
סבון השתמשנו ב"עץ הזית" חתיכה של סבון כביסה חום ובמרכז תבוע הסמל של החברה הייתי מתכופפת לכיור במטבח , על אמבטיה יכולתי לחלום!! חפפו לי את הראש במים שהורתחו על פתיליה את הכירים הראשונות קניתי למשפחה מהמשכורת הראשונה שלי בצבא.
אחר כך אימי היתה שופכת חומץ לריכוך, צעקות שלי נשמעו בכל השכונה, היה לי שער מסולסל ועד שאימי פרמה את הקשרים הרבה דמעות שפכתי.
השירותים היו בחוץ ונייר הטואלט היה מחספס זוכרת היטב את התענוג המפוקפק ומריחת הולוטה אחרי השימוש!!
הבריחה שלי מכל הקושי היה על עץ התות מול חלון ביתנו , הייתי מטפסת בין הענפים, יושבת שעות וקוראת עד שהחשיך .
אופנים ראשונות קנו לי אחרי הרבה דמעות, לכולם היה וגם אני רציתי ובסוף נמצאו עבורי אופנים יד שניה במחיר סביר ואבי הלך וקנה לי אותם זוכרת היטב את השמחה.
גיל ההתבגרות היתה תקופה קשה עבורי, למדתי בכיתה של המעמד הבינוני גבוה ואני הייתי עניה, לא פלא שלא רציתי להזכר בימים ההם אבל אין מה להתבייש כשאני רואה היום את האתיופים או כל ילד עולה חדש, ליבי נצבט ילד הוא ילד ולא משנה צבע העור או מאיזה בית הוא בא כמה כואב שעד היום שום דבר לא השתנה!!
את החבר שלי התבישתי להכניס הביתה לא היה איפה לכן היינו יושבים בגנים.
כל כך שרציתי בית מגורים רגיל ולא חדר קטן שבערב מוציאים את המיטה ובבוקר סוגרים כדי שיהיה מקום בחדר מה עוד שגרנו באותו הבית עם משפחה נוספת שהיתה מאד שונה מאיתנו. לקנות דירה אחרת לא היה כסף ולא קבלנו עזרה מאיש ולבקש זה היה הדבר האחרון שאבי רצה היה גאה מידי והתביש.
למרות שהייתי מקובלת בחברה הייתי חשדנית כלפי אנשים וברור שפקפקתי באהבתו של אישי דהיום .
אף אחד לא הבין איזה קושי זה ואיזה צלקת היתה בנפש הילדה הצעירה המוכשרת והמבולבלת
היו סימפטומים ואיש לא חשב באותם ימים שזה בה מהנפש הרגישה הסובלת והשותקת .
למרות הכל זכיתי באהבה, ובחברות כנה, בניתי משפחה מקסימה עם האיש שראה רק אותי ולא את מה שמסביב.
כל מה שהוא עבר כדי לזכות באמוני רק חיזק את האהבה, החברות והקשר הטוב ביננו לאורך כל השנים.
היום יום הנשואין שלנו ה- 51 
זה על קצה המזלג גיל 16 המתוק
מומלץ לקרא על זכרונות מהילדות בבלוג של:
יום נעים