אוקיי, זה לקח נצח. סליחה. אבל זה כאן!
אל הפרק הזה יש להתייחס בעדינות יתרה. היה לי קשה איתו ולכן החלק השני שלו (כמו שבטח תשימו לב) די מאולץ. אז, בלי תגובות קשות מדי 
האורך לפרק הזה הוא 3,157 מילים, ויש נציגות מרשימה של חצויינו החביבים (כל התשעה!). כמו גם, אם אתםן מעונייניםות לשמוע את השיר של ג'ייד, הוא כאן.
מקווה שתאהבו!
~
''תיזהרו,'' אומרת רייצ'ל בקול חנוק. ''ואנבת', תשמרי על פרסי. ואלרי, תוודאי שטוביאס לא מתחיל קרבות עם מפלצות כמו אידיוט.''
''הבאתי את ואל כל הדרך למחנה!'' הוא מוחה, משלב את זרועותיו (שעד כה היו כרוכות סביבי בחיבוק כנגד צינת הבוקר) בזעף. ''לא מגיע לי קצת קרדיט?''
''לא,'' אני, אנבת', רייצ'ל ופרסי עונים במקהלה.
טובי נועץ בפרסי מבט פגוע. בן פוסידון מרים את ידיו בהתגוננות. ''אני ראיתי אותה נלחמת.''
''אכפת לכם להפסיק לרכל כמו חבורת אלות גורל ולבוא לעזור?'' מגיעה קריאה עצבנית מפי תאליה, שדוחפת את תרמיל הציידות שלה לתא המטען של ה...רכב.
''אני עדיין לא יודעת איך ננהג בדבר הזה כל הדרך לטנסי,'' מעירה ג'ייד, שנשענת על ה''דבר'' בקסם האישי הרגיל שלה, נראית – כיאה לבת אפרודיטה – כאילו יצאה מעמוד השער של לחצויה. ''אני די בטוחה שהוא יתפרק ברגע שנעזוב את לונג איילנד.''
''תירגעו, כולכם. יולנדה תהיה בסדר. הייתי צריכה רק לשמן קצת את הצירים ול – ''
''לין, מותק, יש לך גריז על המצח.'' אומרת ג'ייד בדאגה כנה לבת ההפייסטוס המיוזעת שמגיחה מצידה השני של יולנדה.
''נהדר, נחסך ממני לשים בושם.''
החברות בין לין לג'ייד היא הדבר הכי מוזר שראיתי מעודי.
''אני רצינית!''
''אנחנו באים, תאליה!'' צועק טובי. ''בואו, יש לנו ציוד להעמיס.'' הוא עוקף את הגורטאה שעומדת להיות כלי הרכב/הבית שלנו במשך המסע – או לפחות, עד שהיא תתפרק.
''אני עדיין לא מאמינה שאנחנו יוצאים לפגוש את האלים בתוך מיניבוס.'' ממלמלת אנבת'. ''זה לא מכובד מספיק.''
''זו האפשרות היחידה של תשעה חצויים לנסוע ברחבי אמריקה,'' אומר ניקו. אני תוהה אם יש שעה ביום שבה הוא לא זועף. ''תאמיני לי, גם אני לא מתרגש מזה במיוחד.''
''תסמכו על לין, יולנדה תהיה בסדר,'' מחייך אליאס. שיער האגוז שלו זוהר באור הזריחה ונראה כמעט זהוב. הוא לבוש בגופייה אפורה ובמכנסי חאקי קצרים, ועם התרמיל הגדול שעל גבו הוא נראה כמעט כאילו הוא יוצא לטיול שנתי – אם מתעלמים מהסכין הגדולה שנתלית מחגורתו; מתנה מדמטר, שיודעת כנראה להעריך גם את הילדים הלוחמים שלה. ואליאס הוא בהחלט אחד מהם. לפי טובי, האנציקלופדיה המהלכת להיסטוריית חניכי המחנה (הוא וג'ק מרכלים כמו זוג חניכות אפרודיטה), אליאס השתתף במלחמה נגד הטיטאנים והביס כמה מהחצויים שערקו בקרב של שלושה על אחד, מצליח להשאיר את כולם בחיים. על המפלצות הוא ריחם פחות, לשמחתם הרבה של חבריו לקרב. והוא עשה את כל זה לפני שלושה חודשים, אני מזכירה לעצמי, מנסה ליישב את הלוחם מטיל האימה עם הנער בן החמש עשרה שמציע לכולנו את חיוכו המרגיע והחמים.
''ואלרי, אני רצינית.'' רייצ'ל תופסת בידי. ''אני אולי רק מוסרת את הנבואות, אבל יש לי תחושה לגבייך. אסור לך להיכשל במסע הזה.''
''את מתכוונת שאסור לי למות?'' אני מנסה להתבדח, אבל עינייה הירוקות של האורקל נשארות רציניות. ''תשעה חצויים ימשכו הרבה מפלצות. לא כל האלים יתעלמו מהקיום שלך כמו מר ד'. מה שאני מנסה להגיד...'' היא מושכת באפה. ''תראי להם מה זה, ואל. תוכיחי להם שאת כאן כדי להישאר.''
''ותשמרי את השאריות,'' אומר ג'ק מאחוריה. ''חלק מהמפלצות משאירות שלל נחמד מאחוריהן. תוכלי להשתמש בו כשוחד.'' הוא עדיין נראה לא בטוח שהוא באמת ער, אבל אני מוכנה לתת לו להנות מהספק.
''מעודן כתמיד, ג'קסון,'' אומר טובי מאחוריו, מגלגל עיניים ולוקח מג'ייד את התיק שלה. ''אל תדאגי, רייצ'. תפוס את הדגל היה הניצחון הראשון מתוך רבים שעוד יבואו.'' הוא קורץ לי, ואני נאבקת בדחף לעשות פנטומימה של הקאה.
קול פרסות נשמע, וכולנו עוצרים את מעשינו ומסתובבים לכירון. פניו, שנראות לאחרונה יותר ויותר כאילו קמטי הדאגה שבהן חקוקים לנצח, סוקרות את כל אחד עשר הנערים והנערות שעומדים מולו באור השמש העולה: ג'קסון אפוף השינה ורייצ'ל, שעדיין אוחזת בידי באי-שקט; לין, מלוכלכת מאבק ומגריז, שיערה השחור אסוף ברישול על עורפה וכפפות העבודה המטונפות שלה בידה; ג'ייד, שבוחנת את ציפורנייה בנונשלטיות ונשענת על המיניבוס כאילו היא יוצאת למשלחת דיפלומטית דחופה מדי יום ביומו; אליאס, שידיו תחובות בכיסיו ועיניו נעוצות בזריחה; ניקו, חרבו חגורה על מותניו, נראה מבוגר בהרבה מכפי גילו – לא שזה חדש – אנבת', שמפתלת בידה את כובע ההיעלמות שלה ולובשת חולצה עם הכיתוב "לא, אני לא אעשה את שיעורי הבית שלך'' ונראית מוכנה לקרב לחיים או למוות; פרסי, שפותח וסוגר את אנקלוסמוס בעצבנות, וכמעט דוקר את תאליה (''או שתפסיק או שתתעורר מחר עם אאגיס בפנים!'') - שניהם לא נראים שמחים במיוחד לקראת הפגישה ההולכת וקרבה עם האבות שלהם; טובי, שמתייצב לידי ומשקיט את הדאגות שמכרסמות בתוכי, בנוכחותו וביד שהוא מניח על כתפי. ואני, כמובן, עם צמה מרושלת שהחץ הכסוף הקטן (מתנה מאמא, אני לא יכולה שלא לחשוב) נעוץ בה, והבעה שהייתה שולחת את קרונוס למעמקי טרטרוס, אם הוא כבר לא היה שם.
''ואלרי,'' הוא אומר בשקט. ''אפשר להחליף מילה?''
אני מהנהנת. ''לין, יולנדה מוכנה לנסיעה?''
היא מצדיעה לעברי. ''מוכנה כמו ביצי דרקון על סלע במדבר.''
''אה, אוקיי. אז פרסי, טובי, תמשיכו להעמיס את הציוד. הפרתנון במרחק חמש עשרה שעות מכאן, ואני מעדיפה להתחיל ולסיים עם הנסיעה המסויטת הזאת כמה שיותר מהר.'' אני פונה חזרה לקנטאור המזוקן שמולי, שעיניו נעוצות בי במבט לא ברור. ''מה?'' אני אומרת במבוכה.
''את מזכירה לי את אמך.'' הוא עונה בפשטות.
כל מה שעולה בדעתי זה, ''אה.''
''ואם מדברים על אמך. התואילי להושיט לי את השרשרת שלך, ואלרי?''
אני נענית בבלבול.
הוא אוחז בה בין אצבעותיו, מצחו מקומט. לפתע, בתנועה חדה ומהירה, הוא קורע את התליון מחוט הכסף הדקיק.
אני פותחת את פי למחות בכעס, לפני שאני מבינה.
תוך שניות התליון צומח בידו המושטת, עד שהוא מחזיק בקשת – קשת עשויה כולה מארד שמימי, קצותיה חדים כמו סכינים מושחזות. מיתרה של הקשת (שעד כה חשבתי שהיה החלק השמאלי מהאות D) עשוי מחומר בהיר, בוהק. בארד השמימי, כמו גם בתיליון, משובצת אותה אבן חן לבנה-אפורה.
"אבן ירח,'' אומרת ג'ייד בשקט מימיני. ''היא מתקשרת ברוב התרבויות לאנרגיה נשית. יש בה אפקט מראה, שמבחינה רוחנית אמור לשקף את מה שמראה רגילה לא יכולה לשקף: את הפנימיות המעודנת ביותר של האדם. היא גם מיועדת לשמור על אלה שנמצאים רחוק מהבית, ולהגן על נודדים מפני סכנות.''
אני נועצת בה מבט מופתע.
''היי, קוראים לי ג'ייד,'' היא מבזיקה אליי חיוך מסחרר. ''זה רק מתבקש שאדע דברים כאלה. זו גם אבן הלידה של חודש יוני, אם תהית.''
אני מהנהנת, למרות שאין לי מושג באיזה חודש נולדתי. המשפחות האומנות שלי תמיד חגגו את ימי ההולדת שלי בתור היום בשנה שבו הגעתי אליהן – אם הצלחתי להישאר אצלן במשך יותר משנה.
''ואל, אמרת שהשרשרת הזו הייתה אצלך תמיד.'' אומרת רייצ'ל. ''זו בטח מתנה מארטמיס.''
אני נוטלת את כלי הנשק מכירון. הקשת קלה משציפיתי, והארד השמימי קריר כנגד אצבעותיי. היא נראית כמעט נשגבת מכדי שתשתתף בפעולה נתעבת כמו הרג.
בלי לחשוב, אני שולפת את החץ הזעיר משיערי, אוחזת בו לצד הקשת. אני לא מופתעת כשהוא מתארך עד לכמעט מטר, כסוף וקל כנוצה, וראשו עשוי ארד שמימי. חקוקות עליו – כמו על הקשת, אני מבחינה – מילים ביוונית עתיקה, ואני גומלת בליבי לשאול את אנבת' לגביהן מאוחר יותר.
תודה, אמא.
הירח, שהולך ונעלם באופק אל מול השמש העולה, נדמה לזהור מעט חזק יותר.
***
אחרי ויכוחים רבים, טובי הוא הראשון להתיישב מאחורי ההגה. לין מכריזה שהיא הבאה בתור, ואנבת' מצטרפת לרשימה אחריה.
"טוב, אז המסלול שלנו הוא...?'' אני שואלת, מביטה בטובי בגבה מורמת. הוא נאנח ומגביר את המזגן.
"יוצאים מלונג איילנד, עוקפים את ניו יורק כדי להימנע מהפקקים, חוצים את פנסילבניה מדרום-מזרח, עוברים במרילנד, חוצים את וירג'יניה ונוסעים עד למרכז טנסי, אל הפרתנון בנאשוויל.'' הוא מחייך אליי. ''תרגעי, ואל, אני מופקד על החלק הקל של הנסיעה, והבנות יודעות מה הן עושות.''
אני מהנהנת, למרות שהדאגה לא מתפוגגת לחלוטין, ועוברת לשבת במושב מרוחק יותר, כדי שיוכל להתרכז בנהיגה.
''אני עדיין חושבת שהיינו צריכים לנסוע דרך קנטאקי,'' רוטנת תאליה כשאני חולפת על פניה. ''אבל לא, בואו נתעלם כולנו מהדעה של זו שעברה ברחבי אמריקה עשרות פעמים.''
אני מתעלמת ממנה בהפגנתיות.
אנחנו תקועים בפקק בכניסה לפנסילבניה כשג'ייד מחליטה שמתפקידה לדאוג שכולנו נישאר במצב רוח טוב. וזה כולל, מסתבר, להשמיע שירי דאנס בעוצמה כה גדולה עד שלין מתחילה להיראות מודאגת לשלומה של יולנדה.
"אין לי בעיה עם זה," אומר טובי. "באמת. השירים האלה בסדר גמור. אבל למה היא צריכה לשיר?"
"תנו לספר לכולכם סיפור על עכברה בשם לורי!" צווחה ג'ייד. "יה, לורי הייתה עכברה בבית גדול וחום!"
"לא שוב..." אני שומעת את ניקו ממלמל.
"היא קראה לעצמה הזונה, והכסף זרם, אבל שתזדיין העכברה הקטנה הזו כי אני אלבטראוז!" היא זורקת את ראשה אנה ואנה לקצב המוזיקה, ותלתליה הכהים מקפצים. "אני אלבטראוז!"
"מה זה בכלל אומר?" רוטנת לין.
"אלבטרוס זו - " פותחים אנבת' ואליאס יחד, וכולנו נועצים בנער מבט מופתע, לא רגילים לעובדה שמישהו חוץ מאנבת' יכול לתפקד כאינציקלופדיה מהלכת. היא מסמנת לו בידה להמשיך, והוא עושה זאת במבוכה מסוימת. "זו ציפור ימית גדולה, אחת הגדולות ביותר שמסוגלות לעוף. היא ציפור טורפת, שניזונה בעיקר מ - "
"יה, לורי אמרה שהיא הייתה עכברה, עישנה את הסמים בכל הבית, כסף, כסף, כסף, הו, צ'ינקה צ'ינקה צ'ינקה בלואו!” קוראת ג'ייד ברקע. אני נלחמת בדחף לכסות את אוזניי בידיי.
"בכל אופן," ממשיך אליאס במבט מבויש, "האיות שונה בשיר, והמשמעות הנפוצה של המילה כיום היא כינוי לאישה חזקה שעומדת על שלה."
"כן לורי הייתה מכשפה, כלבה קטנה ורמאית, אבל שתזדיין העכברה הקטנה הזו כי אני אלבטראוז!"
"אוקיי, יש לי קצת פחות תיעוב כלפי השיר הזה עכשיו." אומרת תאליה, מנתקת סוף סוף את מבטה הזועף מהחלון. ג'ייד מפנה לעברה חיוך זורח.
"לא, זה לא אומר שאת יכולה להשמיע אותו שוב!"
אנחנו כמעט מגיעים לגבול של פנסילבניה עם מרילנד כשהוואן מתחיל לקרטע. לין מצליחה לסטות לשולי הכביש הגובלים ביער לפני שיולנדה נעצרת לגמרי בחריקה מבשרת רעות.
''נדפקנו.'' מכריזה תאליה בקדרות. לין מדלגת החוצה וכולנו עוקבים אחריה בעודה פותחת את מכסה המנוע. ענן לבן מתאבך סביבה ומעלה דמעות בעיניי – אליאס מתחיל להשתעל – אך היא רק מנופפת בידה בעצבנות ומצמצמת את עינייה הכהות אל מול נבכי המתכת של יולנדה.
''טוב,'' היא קוראת מעל שיעוליו של אליאס (פרסי טופח על גבו בדאגה קלה; ניקו מסתכל בהם בהבעה שאני לא מזהה, אך מסב את עיניו כשהוא שם לב למבטי, פניו מזדעפות שוב). ''אני חושבת שהכל בסדר.''
כולנו נועצים בה מבט.
''חשבתי שבאמת קרה משהו, אבל רק אזל הדלק. לפחות המנוע בסדר. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אם, נגיד, הבלמים היו הולכים – ''
משק כנפיים קוטע את דבריה.
''בבקשה לא,'' ממלמל פרסי ופותח את חרבו בלחיצה. אנבת' מקללת מאחוריי.
''תחזרו אחורה!'' צועק ניקו, מבטו נעוץ בציפורים המפלצתיות ובעיניו בוערת אש שמעולם לא ראיתי בעבר. אני חשה בניצוץ של פחד מהנער בן השלוש עשרה. ''אין לכן מה לחפש כאן!''
''מה אלה לעזאזל?'' שואלת ג'ייד. היא עומדת בדריכות, כאילו מתכוננת להסתער, אבל היא לא מחזיקה בשום כלי נשק נראה לעין.
אני תולשת את התליון שלי, שגדל מיד בידי. החץ הכסוף – בגודל מלא – מונח על המיתר תוך שניות.
''ניקו.'' אומר אליאס בשקט. הוא אוחז את סכינו בידו ונראה רגוע יותר מכולנו יחד. ''אתה חושב שתוכל לדבר איתן? לשכנע אותן לסגת?''
הנער מרים אליו את מבטו. ידו מתהדקת סביב החרב. ''אני יכול לנסות.''
בן דמטר מהנהן בעידוד ונסוג לאחור, בעוד שניקו מתקדם קדימה ומצליף בחרבו בקשת רחבה. טובי שולף את החנית שלו משום מקום ונעמד לצידו; אנבת' מתייצבת מצידו השני. אני וחמשת הנותרים מתקבצים משני צידיהם.
''אלא אם כן באתן לבדוק מה שלומי, תחזרו למקום שממנו באתן!'' ניקו קורא, ומוסיף במחשבה שנייה, ''ואתן יכולות לשלוח לאבא את ברכותיי!''
''רוב החצויים משתמשים באיריס-נט, אתה יודע, לא בנוטות החסד.'' ממלמלת תאליה. המגן שלה חגור על זרועה והקשת שלה – כמו שלי – מתוחה.
''מארה על ראשכם!'' צווחת האריניה הימנית. אני תוהה אם זו שבמרכז באמת מגלגלת עיניים, או שזה רק הדימיון שלי.
הן נוחתות במרחק בטוח מאיתנו, ונותרות במקומן, עיניהן הזורחות נעוצות בכל אחד ואחת מהחצויים שמולן (כן, הן שלוש, ואנחנו תשעה. אל תשאלו אותי איך). האמצעית מדברת לבסוף, קולה צורם וחורק, כאילו הוא עומד להיהפך לצווחה מחרישת אוזניים כל רגע.
''האדון פקד עלינו להביא את ילדת הירח אליו.'' הלחישה הגרונית מהדהדת באוזניי, למרות הכביש המהיר שנמצא מולנו. וכמובן שהתשובה שאני מפיקה, כמעט בלי נשימה, היא: ''אה, אני לא באה.''
טיעון מצוין! שיחה טובה, חברות! נתראה אחרי המוות שלי? יש תקווה שהוא לא יגיע בדקות הקרובות?
''האדון נתן לנו פקודה.'' האריניה השמאלית מתקדמת לעברי, קולה גובל בנהימה. אני מכוונת את החץ שלי אל בין עינייה, מוכן לירות. ''אי אפשר לאכזב את האדון.''
''ואלרי נשארת כאן.'' אומר ניקו בבהירות. ''הא – אבא טועה. שלחו לו את מיטב איחוליי, ואת הסירוב של ואלרי ללכת אליו, נכון לעכשיו.'' הוא זוקף את סנטרו. ''אתן יכולות ללכת.''
אני כמעט נושמת לרווחה, אך הן נותרות נטועות במקומן.
''האדון חזה שזה יקרה,'' מהנהנת האריניה הימנית. ''ובמקרה כזה, הוא אמר... הביאו את כולם.''
ידיים מתהדקות על כלי נשק.
עיניים מצטמצמות.
''אנחנו תוקפים?'' שואלת לין בקול חרישי. ''או שניתן להן לקחת אותנו?''
אני מנמיכה את הקשת שלי. ''אבוא איתכן.'' אני מצהירה, ''אבל הם באים איתי.''
***
התוכנית פשוטה, באמת. אנחנו לוקחים טרמפ על הגב של נוטות החסד, וכשנעצור – בתקווה שנהיה קרובים לנאשוויל – נברח מהן. את יולנדה השארנו בצד הדרך (לין משכה באפה כמה פעמים), וזה לא כאילו שיש לנו דרך אחרת להגיע לפרתנון. אני רק מקווה שלאיריניות יש יכולת נחיתה.
''אה, ואל?'' אומר לי טובי בקול נמוך. שנינו חצי-נאחזים-חצי-משתלשלים מטפריה של מגארה (''נוטרת הטינה"), בעוד שג'ייד רכובה על גבה (''רק שלושת הקלים ביותר על הגב!'' צווחת טיסיפונה. ''אנחנו כבר לא צעירות!''). אליאס וניקו נראים כמו שני עלים נידפים כשהם מטלטלים מטפריה של טיסיפונה, לין על גבה, בעוד שאנבת' נצמדת אל אלקטו ופרסי ותאליה מתחתיה. מדי פעם אני מצליחה להציץ בהם בחטף: פניו של ניקו אדומות, ותאליה עוצמת את עינייה בחוזקה.
''כן?'' אני עונה באותו קול שקט. הגוף שלו נצמד ומתרחק משלי לפי הלמות הכנפיים של האריניה, ואיכשהו אני מצליחה לשלב את רגליי ברגליו ולהצמיד אותו אליי בקביעות. אני מביטה בו בחיוך שועלי.
חיוך דומה נפרש על פניו, אבל עיניו נותרות רציניות. ''עד כמה שאני נהנה מהקרבה הבלתי צפויה...'' הוא רוכן ללחוש באוזני. ''אני חושב שאנחנו כבר בטנסי.''
עיניי נפערות בתדהמה. ''מה? איך? אנחנו עפים רק עשר דקות – ''
''ככה זה מרגיש. אבל אני מזהה את המקום, זו נוקסוויל. אנחנו שלוש שעות מנאשוויל – וזה אם היינו נוסעים במכונית.''
אני מוצפת בחוסר אמון. אם זה נכון, עברנו שבע שעות של נסיעה תוך עשר דקות של תעופה.
הוא נצמד אליי אפילו עוד, ואני נאבקת להישאר ממוקדת. ''חוץ מזה, תראי את השמיים.''
כשעצרנו בגבול בין פנסילבניה למרילנד השעה הייתה עשר בבוקר לכל היותר. זה לא אפשרי – לא אמור להיות אפשרי – אבל השמיים מסביבנו מחשיכים, השמש שוקעת בקצב מהיר ולא טבעי מול עיניי המשתאות. עד כה נמנעתי מלהביט מטה, אבל עכשיו אני רואה את הבניינים חולפים ביעף מתחתינו, הכבישים מתפתלים באופן מסחרר, עד שאני פוקדת על עצמי לקרוע את עיניי מהם ולנשום כמה נשימות עמוקות.
''מה אנחנו עושים?'' אני לוחשת אל טובי. להגיע אל השאול כתחנה ראשונה לא היה חלק מהתוכנית – היי, זה לא שדה התעופה של נאשוויל מתחתינו?
הוא קוטע את רצף הפאניקה שלי. ''נצטרך לקפוץ.''
אני נאנקת בקול.
''פרסי! ניקו!'' קורא טובי. הם מפנים אליו מבטים שואלים. הוא מחווה מטה בסנטרו, מתווה בשפתיו את המילה 'לקפוץ'. אליאס מהנהן בשלווה אופיינית; תאליה משלחת בטובי מבט היסטרי; לין מצמצמת את עינייה; אנבת' חושקת את לסתה, וג'ייד שומטת את זרועה מצווארה של מגארה כדי לסמן לנו לחיוב באגודלה.
''מתי?'' אני לוחשת, החרדה גואה בי. הכביש הראשי מתחתינו הופך לאזור עירוני.
''עכשיו!'' צועק פרסי. אני מביטה מטה ורואה, להקלתי, אגם.
פרסי צונח מטה, ואחריו אליאס, ג'ייד, ניקו, תאליה (בצווחה מבוהלת) ולין (בקפיצה מרשימה מגבה של טיסיפונה). אני מהנהנת אל טובי, עוזבת את הטפרים שבהם נאחזתי וצוללת מטה, האוויר נעתק מריאותי, מתפללת לאלים לא למות.