פעם - כאשר חציתי את קו החמישים - הלכתי למספרה, צבעתי מחלפותיי, לבשתי בגדי נשף וישבתי לחכות לו, למשבר גיל החמישים שבושש. אז יצאתי לחפש אותו באופן אקטיבי, מגובה המושב האחורי של סוס הקרבות הדוהר, העפתי מבטים מתגרים במראות דרך, בהשתקפויות על המים, בעדשות המצלמה ובעיני הסובבים אותי - ולזמן מה הייתי בטוחה שנצחתי את השיטה, אך זאת היא השיטה ששיטתה בי.
מאז חלפו כמעט 3 שנים ומה אומר - השיטה הולכת ומותירה בי סימנים המציירים את עצמם עלי ברשת דקיקה של קמטים - אלה שרואים ואת אלה הנחבאים.
אז כן, בשלוש שנים הפכתי גנרטור חסר מנוח המפיק חום בגלים, עם הרבה פחות סבלנות להכיל את הזולת ועם הרבה יותר אמביציה להאכיל את עצמי - ובסתירה מוחלטת, הפכתי גם סלחנית ומקבלת. לתת צ'אנס נשמע לי לגמרי מוצדק - כי כמה זמן עוד יהיה לי להיות טובת מראה ורבת חסד?
יש מי שזוכים מן ההפקר מהשינויים הללו - והרלוונטים לרשומה הזאת הם רשימה ארוכה של סופרים שנכנסו בעוונותי למדורת "הניסיתי לקרוא - הבנתי - עזבו אותי מהם באמאמשלכ'ם." לא שהם יודעים על זה, אבל בספריות ישנם סופרים מוערכים רבים שמחכים לרגע שלעולם לא היה מגיע אלמלא רוח החסד והנדיבות הנוצרית הזאת שנפלה עלי - כמו למשל דויד גרוסמן.
היתה לנו התחלה צולעת, לגרוסמן ולי. הספר הראשון שלו שנפל לידי היה "עיין ערך: 'אהבה'" - עיינתי בכמה עמודים, איבדתי עניין ובזאת הסתיימה מערכת היחסים שלנו. מאז נזנח לאנחות עד שמצאתי את עצמי בטעות מול סרטו של עודד דוידוף "מישהו לרוץ איתו" (2006). כל כך נהנתי מהסרט שמייד חיפשתי את המקור של גרוסמן ולהפתעתי נהנתי לא פחות. הבטחתי לעצמי לחזור אליו אבל התבוששתי - כנראה שהייתי צריכה את חוצה חמישים כדי לתת לו צ'אנס - ומכיוון כפי שאומרים נושאי המגבעת, "הבא בתור הוא סוס", את הצ'אנס נתתי לספרו החדש - "סוס אחד נכנס לבר".
Image may be NSFW.
Clik here to view.
"סוס אחד נכנס לבר" הוא לא ספר - הוא למעשה מופע סטנדאפ המאפשר לדויד גרוסמן, מלבד לספר סיפור יוצא מהכלל, גם לשחרר מתוכו טונות של הומור שחור, ציניות, כאב, ואכזבה ממה שקרה כאן וממה שהפכנו להיות שבכולם נושבת רוח כל כך ישראלית שמשובבת נפש וחונקת בו זמנית.
הקורא מוזמן לרכוש כרטיס... ממ... ספר ב-76 ש"ח מחיר נקוב. מאחורי הבמה מתחמם דוב'לה ג'י - איש קטן, דור שני לשואה, כבר לא צעיר, סטנדאפיסט מהסוג של פעם - ההוא שמופע שלו הוא תערובת של בדיחות, ירידות ודחקות של "תראו כמה שאני עלוב" ואז הטחת אבנים בפרטים מהקהל - וכמו בארנה, כל אבן פוגעת בול - מכאיבה ומביכה את החוטף אבל למי אכפת אם הגלים שהיא מייצרת מעוררים גלי צחוק ומחיאות כפיים. ככה זה עובד וכל השותפים מודעים לחוזה - זה שעל הבמה, אלה שבאולם והקוראים בבית.
אבל באותו הערב משהו אחר קורה - דוב'לה ג'י מאבד שליטה.
אתם זוכרים את טום האנקס "מתאבד" על הבמה בסרט הנפלא "פאנץ' ליין" משנת 1988? לא זוכרים? בסדר... אמרתי לכם, חמישים וזה... אבל ההופעה האחרונה של גולד בתחרות הכשרונות - כשהוא משתלח ומשתולל שם ויורה לכול עבר ולאט לאט מתפרק את עצמו לחתיכות - אז זה זה.
דוב'לה מבקש לתעד את חייו - ומביא למופע צופה מטעמו כדי שישפוט - ומי מתאים יותר מאשר שופט בדימוס, אבישי לזר, חבר ילדות מירושלים. לאט לאט הוא מתחיל לאבד ריכוז - קולות מן העבר מופיעים ודורשים ממנו לתת את כל מה שיש לו, והוא מתחיל לשתף את הקהל בסיוט שרודף אותו כל חייו הבוגרים.
האריות למטה, שמרגישים שהגלדיאטור הולך ונחלש, דורשים את ליטרת הבשר שלהם - ואיש קטן זה על הבמה כבר לא מספיק להם. הם נוהמים - חלקם שואגים, חלקם נוטשים - אך למרות שהוא מנסה להיות שם בשבילם ולשחרר בדיחה ועוד בדיחה - הוא הולך ומתפורר מול עינינו. בזה אחר זה הולכים המצחיקן, והחובט, והשחקן המיומן - ורק המעטים שנותרים באולם וכל אלה שאוחזים בספר בחזקה בבית זוכים לראות באמת מי הפך את הליצן העצוב למה שהוא.
חזק, קשה, עוצר נשימה ונפלא - ממש נפלא -
מי אמר שאין יתרונות בלחצות את קו החמישים? Image may be NSFW.
Clik here to view.
"סוס אחד נכנס לבר" - דויד גרוסמן 2014
198 עמודים
הספריה החדשה
הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה