היסטוריה, הווווו היסטוריה. בגרות ארורה תלכי כבר. זה פשוט עצוב שזאת בגרות אחרונה של רוב החברים שלי, כשאני איאלץ לעשות עוד 2. למה פסיכו סוציו? למה??
אהמ, כן. בכל מקרה, כמו שהבטחתי - פרק ראשון עם שם די צולע אבל אני מקווה שתתמודדו עם זה בינתיים ^^
הבטחתי שבעוד 5 ימים אפרסם פרק של סיפור אחר שאני כותב, אבל לצערי יש בו מספר בעיות קטנות אז איאלץ לפרסם משהו אחר - מה אתם מעדיפים? סיפור קצר? סיקור של סרט מסוים? עוד פרק של פרויקט בית?
פרטים על הסיפור שברוב טובי לא פרסמתי בפרולוג -
שם: פרויקט בית.
דירוג: pg-13, נכון לעכשיו. אם יעלה הדירוג - אדגיש מראש.
ז`אנר: דרמה, רומאנס, קמצוץ של הומור (כי אף פעם לא שלטתי בתחום הזה לצערי).
תקציר: אהעהעא זאת טיוטה ראשונה אז תקציר הולם לא נמצא במוח שלי כרגע, מצטער על זה :<
- - -
מאוחר יותר, הדודה קייטי מציגה בפניכם את הספות שעליהן תשנו בעתיד הקרוב, אך לצערך, שינה היא הדבר האחרון שאתה מצליח לעשות;
"זה נוראי." גבי לוחשת בהגזמה מהוסה, "אני אתערב איתך על עשרים דולר שפרעושים חיים בתוך הכריות האלו." היא טופחת על הכרית בזהירות ומניחה את ראשה בחשש.
הסברה שבביתה של הדודה שורצים טפילים היא די מופרכת; מההיכרות הקלה עמה, נראה כי היגיינה היא בעדיפות ראשונה אצלה. וחוץ מזה, הרגשת כפוי טובה אם היית מתלונן על כל דבר שהוא בקול – הרי היא פותחת בפניכם את ביתה ללא שום טענות באדיבות אין קץ.
אתה פונה במקומך כדי לפגוש בפניה בחשיכה. "חמישים דולר."
היא מעוותת את פניה בבלבול. "חמישים?"
"חמישים דולר על זה שמרוב שיש פרעושים בסביבה, הם נאלצו לבנות הוטלים קטנים בתוך החריצים."
אתם צוחקים בקול, אך משתתקים בפתאומיות כשאתם נזכרים שעליכם להישאר שקטים בשעה כזאת של הלילה, ובמיוחד שבבית לא שלכם.
"אין בזה שום היגיון." גבי אומרת ומסתובבת במקומה כך שפניה כלפי התקרה.
אתה מקווה שהדודה קייטי לא שמעה דבר מכך, אך התקווה נגוזה בעודך שוכב במקומך באי ידיעה לזמן העובר. גבי נוחרת בקול, אבל אתה מצליח להבחין ביבבות חלושות הנובעות מהחדר הסמוך בדממה האופפת את הדירה הזעירה. אתה שוכב שם, על הספה הרעועה בחוסר מעש, בוהה בתקרה המתקלפת.
זה מצחיק; נראה כאילו והדודה קייטי מעולם לא ביקרה את אימא שלה. היא לא הייתה קרובה אליה בשום אופן שהוא. היא כה דאגה להתנתק ממשפחתה, שעקבותיה נעלמו במהלך השנים ואלו הייתם רק אתם. היא אף פעם לא הגיעה אליכם בחגים, לא שלחה מתנות.
ובכל זאת, היא הייתה כל כך... טובה. היא הייתה כה מסורה ונדיבה, והתייחסה אליכם בחמימות למרות שהפעם האחרונה שבה ראתה אתכם הייתה כשהייתם בסביבות גיל הגן.
אתה לא יודע איך אימא השיגה את הכתובת שלה. אבל זה מרגיש נכון. לא היית יכול להישאר עוד דקה אחת בבית ההוא.
המחשבה לקום ולבדוק מה שלומה עולה בתודעתך, ואתה מהרהר בה זמן רב בעיניים פקוחות. אתה מחליט לוותר.
- - -
אתה משפשף את קורי השינה מעיניך; הדבר הראשון שעיניך פוגשות הוא גבה העולה ויורד בהתאמה של גבי. אתה קם לישיבה באיטיות, מתרגל לעצם הרעיון של ערות מחודשת. חושיך עדיין מטושטשים אך ריח מגרה מתגנב לאפך כמעט ומיד.
"בוקר טוב." אתה שומע את הדודה קייטי מכיוון המטבח.
"בוקרטוב..." אתה מצליח למלמל מבין שפתיך היבשות. אתה חושב שאתה שומע אותה מצחקקת ברכות, וזה מהווה ניגוד כה נוח לעומת הלילה, שאתה לא מצליח שלא לחייך בפנים.
"האוכל יהיה מוכן בקרוב, כדאי שתתארגנו – אתם לא רוצים לאחר."
כשאתה תוחב את מברשת השיניים, אתה כמעט ונחנק מכמות יתרה של משחת מנטה כשגבי מופיעה בפתח הדלת; היא שעונה על קביים מגושמים למראה וניתן לראות כמה אנרגיה הפעולה דורשת ממנה.
אתה שוטף את פיך במהירות ועוקף אותה ללא מילים. כשאתה חוזר עם כיסא הגלגלים שלה, עווית קלה שבקלות מופיעה בקצה שפתה. אתה עוזר לה להתיישב במקומה ומניח את הקביים בצד.
"הכיסא היה רחוק מדי..." היא אומרת בראש מושפל. עיניה מקובעות על הכוס שבה מונחות מברשות השיניים. ללא מילים, אתה מושיט יד ומגיש לה מברשת ירוקה. כנראה שהדודה היא אדם של בוקר, והספיקה לקנות מצרכים חדשים לדיירים הזמניים שלה, או שהיא פשוט מותירה מברשות שיניים רבות בסביבה. האפשרות השנייה הייתה משעשעת יותר בעיניך.
אתה משתהה על מפתן הדלת, ולפני שאתה יוצא אתה פולט - "רחוק כמו השמש והירח, או ליתר דיוק – כמוך וכמו –"
"תשתוק." היא צוחקת. "אתה יכול לתת לאישה את זמן האיכות הדרוש לה ללא דימויים מיותרים?"
כשאתה חוזר למטבח, שולחן האוכל (שאתה מניח שמשמש גם כשולחן עבודה מאולתר מדי פעם) כבר ערוך בחגיגיות ופשטות יחד. הדודה קייטי גם כן מוכנה בלבוש רשמי, אוחזת בידה ארנק קטן. היא נראית מובכת מעט משום מה.
"אתם תסתדרו, נכון?" אתה מהנהן ומחייך חיוך קטן. "חייבת ללכת לעבודה." היא מצביעה בידה על הדלת, צוחקת קלות ויוצאת.
"ואו," גבי אומרת כשהיא מבחינה בשולחן. "זה לא משהו שרואים כל יום."
אתה צוחק, אך שמץ של אי ביטחון קיים בקולך. בבית לא נהגתם לאכול ארוחות בוקר, ובטח שלא יחד; אתה וגבי הייתם דוחפים סנדוויצ'ים מאולתרים לתיקי הגב שלכם, ובמקרה הכי גרוע לוקחים כמה מטבעות כדי לשלם בקפיטריה של בית הספר – אבל עכשיו, נראה כי הדודה קייטי באמת דאגה לגרום לכם להרגיש בבית, אבל הרגשת בדיוק ההיפך. וגם בכלל לא היית בטוח אם יש קפיטריה בתיכון החדש.
"זה נפלא." גבי אפילו לא חיכתה שתתיישב לידה. אתה מגחך בשקט, אבל היא שמה לב – "מה מצחיק?"
"כלום." אתה מושך בכתפיך.
הדירה אפלולית מדי לטעמך. אתה ניגש לחלון היחיד ומגיף את הוילונות; אור בוקר חורפי שוטף את המקום ואתה חוטף מבט ברחוב מתחתיך. המולה של אנשים ממהרים מציפה את הרחוב השוקק חיים.
"אם לא תאכל, אני אוכל, ואין לי בעיה עם זה, כי כמו שאתה רואה – אני מצליחה לשמור על גזרה מושלמת." גבי אומרת עם אוכל בפיה. אתה מסמן לה ללא מילים לגבי כך, והיא רק מזעיפה פנים לעומתך.
לפני שאתם יוצאים, אתה בודק מה שלום אימא; היא ישנה בלילה עם הדודה קייטי, ונראה שהיא מרגישה בבית. היא ישנה עמוק כשאתה צועד אל תוך החדר היחיד.
"אימא," אתה מתקרב למיטה. אתה נוגע בה קלות. "אנחנו יוצאים לבית ספר."
---
אתם עושים את דרככם בקו אוטובוס מספר 221, בדיוק כפי שהדודה קייטי הסבירה לכם יום קודם לכן. הדבר מהווה קצת בעיה, במיוחד לאור העובדה שלאוטובוסים בעיר, בניגוד למצופה, אין מקום ישיבה מיוחד לנכים; אתם נאלצים לספוג מבטי זרים שהרעיון של הכיסא שתופס מקום רב חורה להם במיוחד. העניין נוגע בגבי, ואתה מעדיף לבהות החוצה, בלי ליצור קשר עין מיוחד עם אף אחד.
אתם עושים את דרככם כרבע שעה מהתחנה לתיכון. גבי לא מפסיקה להתלונן על הטרחה שעליכם לסבול כל בוקר מעכשיו והלאה. אתה דואג להזכיר לה ש"הדבר זמני, ויש סיכוי שנחזור הביתה בעוד זמן קצר ממש. קצר כמו –"
"לא." כמובן שהיא דאגה לקטוע אותך.
כשאתם עומדים בדלפק המזכירות אתה מרגיש איך המבוכה משתלטת על כל תא ותא בגופך. אתם עומדים כך מספר דקות, מחכים שהמזכירה בעלת המשקפיים האדומים והשיער הצבוע בשחור תסיים לנזוף בתלמיד נואש על כך שלא לבש תלבושת אחידה באותו היום, וכמו בכל שאר ימי השבוע.
אתה סורק את החדר; כשאתם נטועים בו ככה, מחכים, התחושה בעיניך הרבה יותר דומה להימצאות בתא מעצר. בצד יושבת נערה על ספה קטנה בצבע ירוק מחריד ומסלסלת את שיערה, רגליה משוכלות. בארון זכוכית מנצנצים עשרות גביעים; אתה לא מצליח לקרוא את האותיות הקטנות אשר חרוטות בתחתיתם. אתה מחזיר את מבטך לנערה, ורואה שהיא מביטה בך גם למרבה ההפתעה. היא מרימה גבה. אתה מסיט את מבטך במהירות.
המזכירה משחררת בסופו של דבר את התלמיד, והוא כאות מחאה, בועט קלות בפחון אשפה מחוץ למשרד. היא לא מגיבה, ורק משחקת בקפיץ העט שלה. "כן?"
גבי מנסה להסביר לה בהיסוס את מצבכם, ואיך קרה שאתם לא רשומים, ולמה בדיוק לא הודעתם שאתם מתכוונים ללמוד כאן, ועוד לזמן לא ידוע בעליל. נראה כי המזכירה לא מרוצה מכך בעליל, ובכל אותו הזמן שגבי ניסתה להסביר את עצמה בהתגוננות, עיניה הקרות לא משו ממנה.
אתה שולח את מבטך בחזרה אל הנערה וארון הגביעים; היא קמה ממקומה בהתרסה כשמבחינה בך שוב, ושולחת מבט ארסי לכיוונך. אתה ממצמץ במבוכה. הזהב המנצנץ בזוויות עיניך ממלא את שדה ראייתך.
המזכירה מעלעלת בקלסרים רבים, מתגלגלת על כיסאה כדי להגיע לכל אחד – ובסופו של דבר, מטיחה את ידה בשולחן. אתה קופץ במקומך בבהלה. "הו, בדיוק זה!" היא מושיטה לכל אחד מכם מספר דפים, "את אלו אתם מביאים להורים ומחזירים עם חתימה. המספר של בית הספר נמצא בדיוק כאן. ואת אלו," היא מצביעה על דפים נוספים הנחים על השולחן, "אתם מביאים למורים שלכם."
"תודה." גבי אומרת, ואתם יוצאים מהמזכירות בהיסוס מה. התמצאות אף פעם לא הייתה הצד החזק של אף אחד מכם, ואתה מוקיר את העובדה שהצלחתם להגיע עד הנה ללא הסתבכות מיותרת למרבה הפלא.
"הם חייבים לצחוק עליי..." גבי ממלמלת בין שפתיה. אתה מביט בה בשאלה. היא מציגה בפניך את מפת בית הספר, שבה המזכירה דאגה לסמן בעיגול את כל הכיתות שתצטרכו לבקר באותו היום. השיעור הראשון של גבי – ספרות ברמה מתקדמת, נמצא בקומה השנייה.
המדרגות נראות גבוהות בהרבה באותו רגע ממה שהן באמת, ואתה משתדל לאזור את כל הכוח בזרועותיך כדי להרים את כיסאה של גבי מדרגה אחר מדרגה. המאמץ אדיר עבורך אבל אתה משתדל להסתיר זאת.
שוב אתה מבחין באי הנוחות בשפתה האילמת, ואתה ממהר לעזוב אותה לעצמה כשאתם מגיעים לראש הגרם. "בהצלחה." אתה אומר. היא רק מנפנפת בידה בביטול ואומרת – "די עם הריגושים, לך כבר ללמוד משהו."
---
שיעור מתמטיקה למתקדמים היה יותר כמו מתמטיקה לסבירים בעיניך; פתרת בראשך כל תרגיל ושאלה אפשריים, אך העדפת לשמור את התשובות לעצמך כדי לא להתבלט יותר מדי. אימא תמיד נהגה לומר שגם ככה חשבון זה לא מה שיעזור לך בחיים.
"פיטר?" המורה פונה אל התלמיד שיושב לצידך. היה די מקום בכיתה כשהגעת באיחור, אבל הנער הזה נראה מזמין וידידותי, או לפחות ככה אתה חושב. אתה מקווה שלא טעית בפרשנות שלך. נכון לעכשיו, הוא נראה בעיקר שקוע עמוק בתוך שינה טרופה של בין שיעורים. לא הספקת לשים לב בכלל מתי הוא נרדם. "פיטר, לא שוב!"
"כ-כן!" הוא קם באחת, כאילו ובכלל לא נמנם עד עתה. "ארבע מאות עשרים וחמש, אני חושב."
אתה שם לב לכך שהמורה לא יכולה שלא לגחך, במיוחד למראה שיערו המתולתל שהזדקר לכל עבר ולאור העובדה שהתשובה למעשה הייתה נכונה במדויק.
"ניצלת הפעם, פיטר, אבל כדאי שתשים לב לשעות השינה שלך." היא אומרת עם שמץ של אזהרה בקולה. לפי האופן שבו הוא מתמתח במקומו בסיפוק לאחר שהמשיכה בשיעור, נראה כי זאת לא האזהרה הראשונה, וכנראה שגם לא האחרונה.
"אני ישן מצוין." הוא אומר, ואתה לא בטוח אם הוא כיוון את האמירה הזאת אליך, ולכן אתה רק משחרר מן צחוק מהוסה. לרגע אחד הוא מביט בך בהפתעה, כאילו ולא הבחין שאתה בכלל שם, וברקע המורה מסבירה עוד משוואה פשוטה למדי. אם מבטים היו יכולים להרוג, אתה די בטוח שעד עכשיו היית כבר גוסס.
למרבה האימה, הוא צוחק. בקול. אתה מנסה להסות אותו כדי לא להסתבך יותר מדי, אך הוא ממשיך בעיקשות והערת המורה המיוחלת מגיעה כצפוי כמעט ומיד – "החוצה."
פיטר קם בגמלוניות ויוצא מן הכיתה, אתה קם בהיסוס ומצפה להערה בסגנון של – "לא, לא. התכוונתי רק לפיטר. אתה יכול לשבת. זה בסדר, תלמיד חדש." אבל היא ממשיכה להביט בך ואתה אוסף את חפציך ויוצא בעקבות פיטר.
אתה סוגר את דלת הכיתה בנקישה. "ניסיון יפה." פיטר אומר. הוא שעון בגבו על הארוניות בקיר הנגדי, גבותיו מורמות בשעשוע.
"לא ניסיתי לעשות שום דבר." אתה אומר בבלבול.
"ברור, כל היופי הוא שלא מודעים לכך." הוא מעביר יד בשיערו הסבוך. "אף אחד לא מצליח להתחמק מהמבחן של פיטר."
"מ-מבחן?"
הוא צוחק בקול. נשמע כאילו הוא מהדהד לאורך המסדרון הריק. אתה מתכווץ מעט במקומך, אבל מנסה להסתיר זאת ומעלה חיוך חצי מהוסס חצי מבין. אתה באמת לא יודע מה הקטע של הפיטר הזה, אבל להתחיל ברגל שמאל אף פעם לא טוב, והוא נראה בחור די בסדר בסך הכול.
"טעות מספר אחת;" הוא מצביע על אוסף החפצים בידיך. "זה נשאר על השולחן. אין כאן גנבים, לפחות לא כאלה שאני מכיר." הוא מסמן לך להתקרב אליו. "ובמקרה הארונית שלי ממש כאן, אז פשוט בתור טובה בין שני חברים אשים את זה שם עד הצלצול כדי למנוע היסחבות מיותרת." הוא פותח במהירות את הארונית, חוטף מידיך את הציוד וזורק אותו בארונית שלו.
"טוב," הוא מביט בשעון היד שלו. "נראה שיש לנו עוד די הרבה זמן, בהתחשב בעובדה שמתמטיקה מורחבת תמיד מגיעה בשעתיים. מנה מתוקה." הוא קופץ ממקומו ומסמן לך לעקוב אחריו. אתם צועדים יחד לאורך המסדרון בשקט מורט עצבים, ואתה מנסה לשבור את השתיקה, למרות שנראה כי פיטר כלל לא מובך ממנה – "אז... לאן אנחנו הולכים?"
הדבר מתברר לך די מהר. אתם יוצאים מתחום מבנה בית הספר אל המדשאה האחורית. היא ענקית בגודלה ואתה תוהה למה לא הבחנת בה קודם לכן. באופן כל כך מנוגד לחורף שמתגנב מעבר לפינה, אתה מוכה בצבע ירוק בוהק. אתה מתיישב על הדשא באופן ספונטני לחלוטין, ומביט בפיטר בשאלה כשפניו מתעוותות בצורה לא מובנת... בגועל? בהומור?
"מה הבעיה?"
"לא... הייתי ממליץ לעשות את זה." פיטר אומר בשקט בעווית קלה. "הדשא לא באמת כזה ירוק... דואגים לצבוע אותו כל בוקר. הצבע עדיין טרי בשעה עשר עשרים ושבע בבוקר לדעתי."
אתה קופץ מיד ממקומך. פיטר מתפקע מצחוק. "טעות מספר שתיים!" הוא קורא בין נשימה לנשימה. "מעניין עוד כמה פעמים תטעי עד שתביני איך עובד הבית ספר הזה."
הו, לא.
לא. לא. לא.
העולם שלך נעצר לרגע. פיטר מחייך חיוך ענקי, והוא נראה כל כך דבילי ויהיר באותו רגע, ואתה רק רוצה לברוח. אתה מרגיש חשוף, ורע. רע מאוד. אתה מעביר את ידיך המיוזעות על מכנסי הג'ינס שלך.
"עוד מעט צלצול..." אתה מצליח למלמל ומושך בחולצתך. פיטר בודק בבלבול את שעונו המגושם, אבל ברור שהדבר לא נכון, ואתה לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לרוץ כאחוז טירוף, שומר על חולצתך משוכה כדי שלא תידבק לגופך ברוח החזקה.
הוא אפילו לא רודף אחריך, ואתה מודה בליבך על כך כי אתה מרגיש כמו חרא עכשיו.
---
עלוני האופנה של הדודה קייטי די בנאליים, לדעתך; דוגמניות בלונדיניות מחובקות על ידי גברים חסונים בעלי כמות שרירים לא יודעת שובע מביטות ישר אל תוך עיניך במבט אטום. אתה מדפדף במהירות, כלל לא עוצר להביט בתמונות המוצגות; כולם נראים אותו הדבר.
הדלת נפתחת בתנופה וקול שבירה גורם לך להרים את מבטך. "זה היה אגואיסטי מצדך." גבי רושפת בזעם, להבות כמעט וניצתות בעיניה. היא טורקת את הדלת בכוח ככל יכולתה. "ואל תגיד לי אפילו סליחה מזדיינת – היית יכול להיות קצת יותר מתחשב!"
"לא אמרתי סליחה." אתה פוטר, ולאחר מכן מסמן בראשך לעבר האגרטל המרוסק. הפרחים הצבעוניים שבו זרועים כעת על הרצפה, מים בכל מקום.
"הו, יופי." היא ממלמלת וממשיכה להתגלגל הלאה, אך עוצרת בפתאומיות. "אני שונאת את הדירה הזאת ואני שונאת את העובדה שהיא חדר וחצי מסכן, עכשיו אני צריכה לראות את הפרצוף המחורבן שלך מגחך, בדיוק ככה."
אתה משתדל לחנוק את הגיחוך המריר וחוזר לעלונים. גבי נותרת נטועה במקומה למספר רגעים, היא משחקת בחתיכת ברזל עקומה בכיסא שלה, שזקוק לתיקון בקרוב מאוד.
"אני אנקה את זה אחר כך." אתה אומר וזורק את העלונים העלובים הצידה. "את יכולה בבקשה להפסיק לבהות בי?"
"אוף, זה כל כך מטומטם, אבל... אוח, אני חייבת לספר לך משהו."
אוזניך מזדקפות בציפייה. מצבי רוחה המשתנים של גבי היו דבר של מה בכך, ולכן אתה מעדיף להניח כל עוינות בצד.
"אתה יודע כמה חשוב לי להוכיח את עצמי במקום הזה כמה שיותר." אתה מהנהן. "ואתה יודע במה אני הכי טובה." היא לא מחכה לתשובה בכלל, ואומרת בקול חנוק מאושר והתרגשות – "אודישנים! הפקה! מחזמר!"
"ואו," קשה לך להתרגש כמוה מהעובדה שיש הזדמנות יקרה מפז לפזז מול בוחנים בשירה מוגזמת בעליל, אבל אתה משתדל. "ואת מתכוונת להיבחן?"
"חשבתי שזה ברור מאליו." היא מניפה את שיערה הצבוע בהתרסה. "מה דעתך לעזור לי בקרוב להתכונן... כמו פעם... זה יהיה כיף, לא?"
נדרת בלבך להתרחק מכל דבר שקשור למוסיקה או לתיאטרון, ולכן אתה עונה – "אני לא חושב שזה מתאים, גבי. את יכולה לעבוד לבד... כמו שאמרת – את מוכשרת."
"יש אפשרות לזכייה בפרס כספי."
אתה תתחרט על ההחלטה הזאת בליבך לעתים קרובות בשנים הבאות, אבל נכון לעכשיו – ההצעה נראתה מפתה מספיק כדי שתניד בראשך לאות הסכמה.
"אני בפנים."
- - -
זהו להיום,
-מור