היום השלישי, יום ראשון 2.12.18
את הבוקר השלישי לביקורנו בוינה התחלנו בסיור מאורגן של חברת secret vienna. אנחנו לקחנו את הסיור בעברית, אך לחברה יש גם סיורים באנגלית. אני מאד אוהבת לקחת סיורים בערים שאני מבקרת בהם. הסיורים מגיעים למקומות שהם מחוץ למסלול התיירים השחוק, ומצביעים על פינות נסתרות שאלמלא הסיור לא הייתי שמה לב אליהם, וגם אם הייתי מסתכלת לא הייתי מבינה מה אני רואה. אני אוהבת לשמוע את הסיפורים הקטנים שמאחורי הקלעים של העיר.
אורכו של הסיור כשעתיים. הסתובבנו סביב ארמון הופבורג ושמענו סיפורים מחיי הקיסרים למיניהם, ראינו את המקום שבו הכריז היטלר על ה״אנשלוס״, סיפוח אוסטריה לגרמניה, ועברה בנו צמרמורת כשדמיינו את ההמון האוסטרי מריע בשנאה אל מול הצורר האנטישמי. שמענו על הקהילה היהודית בוינה, אז והיום וראינו את האנדרטה לזכר היהודים וגילינו עוד פינות נסתרות בכיכר של האנדרטה. בדרך עצרנו לשתיית פונץ׳ חם בשוק הקריסמס של ארמון הופבורג כי היה קר מאד והיה צריך להתחמם קצת. הפונץ׳ עשה את העבודה 
. הסיור מומלץ ביותר, ולמי שמצליח, כדאי לשלב אותו ביום הראשון לביקור בוינה כי הוא עוזר מאד בהתמצאות, ומהווה ״מבוא״ לביקור בעיר.
כיכר היהודים ובה האנדרטה לזכר יהודי וינה שנספו בשואה:
שער הכניסה לארמון הופבורג:
על המרפסת הזו עמד היטלר כשהכריז על סיפוח אוסטריה לגרמניה, אל מול ההמון המריע שמילא את הכיכר:
בתום הסיור היינו רעבים למדי. לאחר שיטוט וחיפוש קצת פה וקצת שם, מצאנו פיצריה (נמצאת בהמשך המדרכה של כנסיית שטפנסדום. בין הכנסיה לרחוב של פיגלמולר, איפה שהוא שם באמצע). הפיצות היו מצוינות. המקום היה חמים ונעים. מקום לשבת, לאכול להתחמם וללכת לשירותים 
, בדיוק מה שהיינו צריכים. ואחרי הארוחה, לא נקנח בקפה ועוגה? חזרנו לסניך Aida ״שלנו״ לקפה ועוגות מפנקים. אחרי ששבענו, והיה לנו חמים וטעים, ואחרי שנחנו ואגרנו כוחות, היינו מוכנים לביקור בארמון השני המפורסם של וינה: ארמון הופבורג.
בארמון הופבורג יש המון מה לראות, ולי היו המון תכניות. לצערי תכניות לחוד, וזמן וסבלנות הקהל לחוד. את אורוות הסוסים והמופע ואת הספריה הלאומית, שהיו בתכנית, אשאיר כנראה לביקור הבא בוינה. אנחנו הספקנו בביקור לראות את אוסף הכלים המלכותי ואת מוזיאון סיסי והחדרים המלכותיים. אוסף הכלים המלכותי הוא עצום ומרהיב ביופיו. אפשר לדמיין את השולחנות ערוכים בכלי הפאר הללו ומלאים בכל טוב. כלי זהב וקרמיקה עשויים יד אמן מרחבי העולם כולו. אחרי זמן מסויים מבינים את הקטע ואפשר לעבור לחלק הבא של הביקור: מוזיאון סיסי.
המוזיאון מתאר את חייה של סיסי מילדותה ועד למותה. הוא מצליח לצייר אישיות עגולה תוך כדי הצגת חפצים שהיו שייכים לה, אמירות שאמרה, תיאור מעשיה וכדומה. האישיות של הקיסרית הנערצת מצטיירת כאישיות די עגומה. מישהי שהיה לה הכל, אך היא לא היתה מאושרת. היא היתה עשירה ככורח, נהנתה ממעמד עליון וכח, נישאה לגבר (קיסר!) שמאד אהב אותה, הרתה 4 ילדים, היתה יפה מאד, היפה בנשים לתקופתה, ובכל זאת היתה אומללה. היא הרגישה שהיא חיה בכלא. שמחוייבויות הנישואין שנכפו עליה, הן כמו אבני ריחיים הקשורות לרגליה וגוזלות ממנה את החופש שהיא כה חלמה עליו. בתקופה בה אנשים לא הגיעו לקצה השני של העיר בה התגוררו, סיסי טיילה ברחבי העולם. ועדיין היתה אומללה מאד. היא הכניסה את עצמה למשטר דיאטה וספורט קפדני והיתה רזה מאד. גם זה אורח חיים נדיר בתקופתה. צפיה בשמלותיה מעלה שאלה אמיתית האם לא היתה אנורקטית. מתניה היו צרות באופן לא אנושי (בכל זאת לגוף יש גם עצמות ואיברים פנימיים שתופסים סוג של מרחב...). חבל, חבל שלא הרשתה לעצמה להנות מקצר קייזרשמרן או אפלשטרודל. זה ודאי היה מכניס קצת חיוך לחייה.
לאחר הביקור במוזיאון, מגיעים אל הארמון עצמו. הארמון נראה כסוג של העתק של ארמון שונברון. אותם חדרים ששמשו לאותן מטרות. גם כאן הפרדה בין חדריה של סיסי לחדריו של הקיסר, שצריך היה לבקש מראש רשות להיכנס לחדריה, כדי לאפשר לה מספיק זמן להסתלק או למצוא תירוץ כל שהוא כדי לא לפגוש אותו...
הביקור באמרון הופבורג ובמוזיאון מהנה ביותר, ומי שיכול להקדיש זמן גם לאורוות הסוסים והספריה, ירוויח בודאי חוויות ועומקים נוספים.
מהארמון שמנו פעמינו לעבר ״בית המוסיקה״, כדי לטעום קצת מהמוסיקה הקלאסית שאף היא סמל של וינה. בית המוסיקה הינו מוזיאון המוקדש למוסיקה, ובעיקר למוסיקה קלאסית. יש שם חדרים שמוקדשים למלחינים המפורסמים כגון: מוצארט ובטהובן. מספרים את סיפור חייהם, וכמובן שניתן להאזין ליצירות. במוזיאון גם חלקים אינטראקטיביים נחמדים. בסוף הביקור יש חוויה נחמדה שמאפשרת למבקרים להתנסות בניצוח על התזמורת הפילהרמונית של וינה. זה הזמן לספר כי מבקרים רבים ניסו את מזלם בניצוח, כולל בני משפחתי. אצל כולם התזמורת הפסיקה את היצירה באמצע, בזעם, תוך הבעת ביקורת זועמת על סוג הניצוח הרשלני והכושל. רק אחת מכל המבקרים זכתה לנצח על כל היצירה, מתחילתה ועד סופה, ושבסוף התהליך התזמורת של וינה תקום על רגליה ותמחא לה כפיים. נחשו מי זו היתה? אכן, שפחתכם הנאמנה . כנראה שיש פה כשרון ניצוחי שבוזבז...
לאחר הביקור המהנה בבית המוסיקה, נגמרו לנו המקום והסבלנות למידע נוסף. החלטנו לשוטט סתם ברחובות עד לארוחת הערב שהמקום עבורה הוזמן מראש עוד מהארץ. הסתובבנו ברחובות המקושטים באורות צבעוניים. הצצנו קצת בחלונות הראווה (ביום ראשון החנויות בוינה סגורות, כמו בשבת אצלנו, כך שאפשר לעשות רק window shopping). נכנסנו לשוק קריסמס קטן שהוצה בסימטא צדדית ונהנינו מזמר ששר שירי קאנטרי אמריקאים, אחד מסוגי המוסיקה החביבים על משפחתנו. גם הקהל לא נשאר אדיש לצלילי המוסיקה, וחלק מהאנשים פצחו בריקוד ספונטני שנישא על אדי הפונץ׳ והבירה במקום. אחר כך נעשה יותר קר והחל לטפטף גשם, והחלטנו להקדים את ארוחת הערב, וסרנו אל המסעדה שהוזמנה מראש: ribs of vienna.
המסעדה נמצאת במרחק הליכה של דקות ספורות מבית המוסיקה. מדובר במסעדה המתמחה בצלעות (ribs). כשהגענו למקום היה תור מטורף, ושמחנו שהזמנו מקום מראש ויכולנו מיד להיכנס למסעדה החמימה והנעימה. האוכל היה מעולה!!! בכמויות גדולות (לא הצלחנו לסיים...) ונהנינו מאד!!!
חזרנו לדירה שבעים וטובי לב אחרי עוד יום מושלם בוינה.
היום האחרון הוקדש, לבקשת הקהל הצעיר, לקניות. בהתחלה חשבנו לנסוע לאאוטלט שרבים מדברים עליו. אך הסתבר כי הנסיעה לשם לוקחת כשעה, והיינו צריכים להתחיל את הדרך לשדה התעופה בשעה 16:00 ולא רצינו להילחץ. באותו יום קמנו לנו לאיטנו. את ארוחת הבוקר האחרונה בחרנו לאכול במתחם Karmelitemarkt הנמצא במרחק של כמה דקות הליכה (או תחנה אחת של טראם 2) מהדירה שלנו. מדובר במתחם של שוק קטן, ובו ביתנים ובתוכם מסעדות ובתי קפה קטנים.
אנחנו הלכנו לבית קפה בשם Tewa בית קפה שהוא כנראה בבעלות ישראלית, כי יש בו גם ארוחות בוקר בטעם ישראלי כמו: שקשוקה. בבית הקפה מבחר ארוחות בוקר. היה כיף, חמים וטעים. התחלה נהדרת לבוקר.
לאחר מכן חזרנו לדירה, אותה היינו צריכים לפנות עד השעה 11:00. לכן לקחנו ת המזוודות לתחנת הרכבת Praterstern שם ישנם תאים בתשלום לאפסון המזוודות. ישנם תאים במבחר גדלים, כך שהיו גם תאים למזוודות הגדולות שלנו. משוחררים מהמזוודות לקחנו את התחתית הישר לרחוב מריה הילפר, רחוב הקניות המפורסם של וינה. ובכן, זה לא אוקספורד סטריט. גם לא fifth avenue ולא שאנז אליזה. זה כן רחוב קניות עם הרבה חנויות. חלקן חנויות רשת בינלאומיות, חלקן חנויות מקומיות. המחירים לא זולים ודי דומים לארץ. לנוער הרחוב היה מענה הולם, וכל אחד יצא עם כמה רכישות, כולל ההורים.
מה שנותר זה לאכול ארוחת צהרים ולהתחיל את הדרך חזרה לארץ. הנער / החייל המשוחרר טען שעדיין לא מיצה את חוויית השניצל הוינאי, ודרש שניצל לארוחה האחרונה בוינה. בדרך בחזרה לתחנת הרכבת westbound , די לקראת הסוף של רחוב מריה הילפר, מצאנו מסעדה וינאית מסורתית, גדולה, כמו בסרטים. כל אחד הזמין את המאכל האוסטרי המסורתי האהוב עליו (שניצל!). היה מצוין. ולקינוח, הזמנו קייזרשמרן, הקינוח האוסטרי שהוא כמו פנקייקס שמנמנים חתוכים לקוביות, פשוט מעדן!! יום נהדר לחופשתנו הקצרה שהשאירה אותנו עם טעם של עוד.
המון דברים לא הספקנו לראות, כמו מוזיאוני האמנות הנפלאים של וינה. כל אלה יחכו לביקור הבא :)
מאי 
