וואו, אחרי שנים שלא נגעתי בפאנדום הזה, עכשיו הגיע חתיכת פרץ XD אניווי, מהפיקצר הזה אני לא כל כך מרוצה כי אין פה ממש משהו שמשנה תפיסות לגבי הספר או מאניש קצת יותר את הדמות של בלטריקס, שבה בחרתי להתמקד, אבל פשוט נהניתי לכתוב אותו... ואני מניחה שזה חשוב, בהתחשב בעובדה שזה הדבר הראשון שאני כותבת אחרי לפחות חודש של כלום.
אגב, בשלושת השבועות הקרובים כנראה שאני לא אהיה בכלל בסביבות מחשב, ככה שכנראה שהחופש יתחיל עבורי רק אחריהם XD אני מקווה להתחיל לפרסם אז בתדירות קצת יותר גבוהה. הלוואי. אוח.
תהנו.
~*~
מול הבית של בלטריקס גרה משפחת מוגלגים אשר הייתה בעליה של חנות ממתקים. היא כללה שני הורים, שלושה ילדים וכלבלב קטן מהסוג החמוד-מדיי שגרם תמיד לבלטריקס לזעוף. שני הילדים הבוגרים היו מבוגרים ממנה; כשהייתה צעירה היא צפתה בהם מתחרים אחד בשני על הנדנדות בגינת המשחקים שבקצה הרחוב, צועדים מדי ליל כל הקדושים בתחפושות של ענקים וטרולים מגוחכים שכלל לא נראו דומים לדבר האמיתי ומתגלגלים מצחוק תוך כדי קריאת ״ממתק או ברדק!״ לעוברים ושבים.
הייתה גם את האחות הצעירה, אשר התאפיינה בשיער בהיר מסופר ברשלנות שהובילה לכך שחלק ממנו תמיד צנח לה על העיניים. היו לה שיניים קטנות שנצצו כמו סוכריות כשהיא חייכה, מה שהיה אירוני בהתחשב בעיסוקה של משפחתה, והיא בדרך כלל הייתה זו שקופצת בחבל בזמן שאחיה התנדנדו בנדנדות.
גם היו לה עיניים גדולות, אשר תמיד נפערו בצורה משעשעת כשהיא הייתה זורקת לכל עבר את הממתקים שהוריה העניקו לה בשפע בליל כל הקדושים במקום להתחפש וללכת לדרוש כאלה מאנשים אחרים. היו לה אינספור שמלות לבנות בארון - בלטריקס ידעה זאת מכיוון שהיא שמעה את הילדה מספרת את זה פעם לילדה אחרת כשהשתיים חלפו מולה ברחוב, ולא, כמובן שבת למשפחת בלק לא תצותת - אבל היא מעולם לא לבשה אחת מהן עקב חששה שהן יתלכלכו מכל הממתקים שהיא אכלה כל היום.
הייתה גם את האחות הצעירה, אשר התאפיינה בשיער בהיר מסופר ברשלנות שהובילה לכך שחלק ממנו תמיד צנח לה על העיניים. היו לה שיניים קטנות שנצצו כמו סוכריות כשהיא חייכה, מה שהיה אירוני בהתחשב בעיסוקה של משפחתה, והיא בדרך כלל הייתה זו שקופצת בחבל בזמן שאחיה התנדנדו בנדנדות.
גם היו לה עיניים גדולות, אשר תמיד נפערו בצורה משעשעת כשהיא הייתה זורקת לכל עבר את הממתקים שהוריה העניקו לה בשפע בליל כל הקדושים במקום להתחפש וללכת לדרוש כאלה מאנשים אחרים. היו לה אינספור שמלות לבנות בארון - בלטריקס ידעה זאת מכיוון שהיא שמעה את הילדה מספרת את זה פעם לילדה אחרת כשהשתיים חלפו מולה ברחוב, ולא, כמובן שבת למשפחת בלק לא תצותת - אבל היא מעולם לא לבשה אחת מהן עקב חששה שהן יתלכלכו מכל הממתקים שהיא אכלה כל היום.
הייתה לילדה גם אמא, אשר תמיד הייתה קולעת את שיערה לצמות, כי שיערה של הילדה תמיד היה מתלכלך בקלות מהמזון שהילדה אכלה כשהוא היה מפוזר. בלטריקס הייתה עוקבת לפעמים מרחוק עם עיניה אחר תנועת האצבעות המהירה של האם כשהיא וביתה יצאו לשבת בנדנדה שבחצר בבקרים בהירים. אומנם די מהר גם הכלב היה נכנס לתמונה, ואז בלטריקס נהגה לעקם את פניה העגלגלים והקטנים מכיוון שכמובן שאין שום מועילות בחיה שלא מסוגלת להעביר מכתבים או להשרות אימה על אנשים לא רצויים, אבל בכל זאת משהו בליבה הסתחרר לנוכח האופן שבו שיערה הפרוע של הילדה עטה אט אט צורה מכובדת יותר.
היא הופתעה כשמצאה את עצמה מקבילה אותו אל עצמה, אשר הייתה עוד פרועה, ילדה שלא מצפים ממנה ליותר מלבישת שמלה יפה ומשימוש ראוי בסכין ומזלג - אבל יום אחד, כפי שאימה תמיד אמרה לה, היא ידעה שהיא עוד תצמח אל תוך מימדיה של הצמה, מהודקת למקומה, לא דביקה עקב מפגש לא מכוון עם כמה ממתקים שהיו אמורים להגיע למקום אחר לגמרי.
היא הופתעה כשמצאה את עצמה מקבילה אותו אל עצמה, אשר הייתה עוד פרועה, ילדה שלא מצפים ממנה ליותר מלבישת שמלה יפה ומשימוש ראוי בסכין ומזלג - אבל יום אחד, כפי שאימה תמיד אמרה לה, היא ידעה שהיא עוד תצמח אל תוך מימדיה של הצמה, מהודקת למקומה, לא דביקה עקב מפגש לא מכוון עם כמה ממתקים שהיו אמורים להגיע למקום אחר לגמרי.
בלטריקס עוד לא הפכה לצמה בפעם הראשונה שבה שוחחה עם הילדה פנים מול פנים. זה קרה בטעות, כשאמא שלה שלחה אותה לחצר להשקות את שיחי הוורדים הלבנים שזו טיפחה בשורה ארוכה ומסודרת לצד הגדר. הילדה בדיוק הייתה בדרכה למקום כלשהו לצד אחד האחים שלה, אך אז לפתע נעצרה ותלתה את מבטה בבלטריקס מצידה השני של הגדר. ״אלה ורדים?״ היא שאלה לפתע, ובלטריקס נאלמה במקומה כשבידיה המשפך הכבד והגדול למידותיה, מתאמצת למנוע מהפתעתה לגרום לכך שהמים שבו יישפכו על נעליה. הרי את זה אמא שלה בהחלט לא תשמח לשמוע.
אז היא אימצה לעצמה את האופן שבו נאמר לה להתנהג בחברת מוגלגים, זקרה את סנטרה קדימה וענתה, ״כן, כמובן שאלה ורדים.״
אחיה הגדול של הילדה נעץ בבלטריקס מבט שהזכיר לה את האופן שבו אבא שלה היה נוהג לבחון את ילדיהם של האורחים הפחות מועדפים עליו במסיבות שמשפחתם ערכה באחוזה שלהם. היא הייתה מסוגלת להרגיש אותו חולף משמלתה הארוכה, אל נעלי הבובה האדומות שלה ואז אל הכובע רחב השוליים שאמא שלה העניקה לה בשבוע שעבר ושהיום בבוקר צירפה לערימת הבגדים שהייתה מונחת על הכיסא ליד מיטתה של בלטריקס כשזו קמה בבוקר. היא עמדה לפתוח את פיה ולהבהיר לילד את רוגזה, אך אז הילדה אמרה, ״אבל ורדים אמורים להיות אדומים.״
מבטה של בלטריקס פנה בחדות והתמקד באורחת בהירת השיער שעמדה וטימאה במבטה נטול הקסם את הורדים של אמא שלה. למעשה, היו לה עיניים חומות בהירות, היא שמה לב בהפתעה קלה. משום מה היא תמיד הייתה בטוחה שהן יהיו כחולות בהירות, כמו כל הדברים השמחים האלה שהסתבכו בלי סוף בשיער שלה. ״טוב, אז הנה התווסף לו דבר נוסף לתחומי הידע שלך. מרוצה?״
אחיה הגדול משך בידה של הילדה ברמיזה לא מסווית למשוך אותה הלאה, הרחק מביתה של הילדה האחרת והמשונה הלבושה כמו אישה מבוגרת ומשקה ורדים צחורים ממשפך משובץ אבנים יקרות, אך מסתבר שאחותו לא הייתה חכמה מספיק כדי להקשיב לו. ״את מגדלת את הורדים האלה לגמרי בעצמך?״ העיניים שלה נצצו, כאילו באותה המידה המשימה הייתה שוות ערך לרכיבה על חד קרן יפהפה או לניהול ממלכה שלמה של פיות אנושיות מהסוג שמילא את הכרזות שנתלו לאורך הרחוב וזעקו פרטים על ההצגה החדשה שעמדה לעלות בתיאטרון העירוני בקרוב.
״לא, הם של אמא שלי.״ בלטריקס צעדה צעד מופגן קדימה, אל הצמח הבא, אשר למזלה היה ממוקם בדיוק בכיוון ממנו הילדה ואחיה הגיעו מספר רגעים קודם לכן. אך בתגובה הילדה רק עשתה צעד אחד החלטי לאחור - למורת רוחו של אחיה - ונעצה מבט דורש פרטים בבלטריקס, כאילו זו בדיוק החלה לספר לה סיפור אגדה יפהפה ואז קטעה אותו בשיא המתח.
״אם הם של אמא שלך, למה את זו שמשקה אותם?״ היא נשמעה להוטה לשמוע את ההסבר, כאילו שהדברים המזעריים האלה שהתרחשו כל יום ומעולם לא הוסברו בקול באמת מעניינים אותה. בלטריקס הנידה בראשה והתירה לעצמה להניח שכנראה שהיה מדובר בשיגעון נוסף של מוגלגים שלעולם היא לא תהיה מסוגלת להבין את משמעותו.
״אני משקה אותם כי היא ביקשה ממני,״ היא אמרה, וכמו כדי להדגיש את דבריה היטתה את המשפך בעדינות חיננית והניחה לכמות המים המדויקת להישפך מתוכו ולנחות ברכות על פני הורדים הלבנים. ״אז זה מה שאני עושה. רואה?״
הילדה פנתה מבלטריקס אל הורדים, אשר טיפות המים נצצו עליהם כמו יהלומים קטנים מתחת לאור השמש. ״הם כל כך יפים, אבל אמא שלי אף פעם לא מרשה לי להתקרב לורדים כי הם קוצניים. אז למה אמא שלך כן מרשה לך לעשות את זה?״ היא שילבה את ידיה בהבעה ילדותית שמשמעותה הייתה ברורה: היא לא רואה את המצב כהוגן.
אחיה של הילדה שוב משך בידה - הפעם מעט יותר חזק, והיא מעדה צעד אחד לכיוונו לפני שחזר אליה שיווי המשקל. מיד היא משכה את ידה בחזרה ושבה להביט בבלטריקס בצפייה, אבל הקוסמת הצעירה לא ענתה; הייתה לה שמלה יפה וכובע חדש ומשפך מהודר, והקוצים העדינים שהגנו על הורדים לא הפחידו אותה, כי היא ידעה כיצד להתמודד איתם. היא התייצבה מולם בדיוק כמו שהיא התמודדה עם אורחים לא רצויים - שהיו כותרת אשר כללה בתוכה בעיקר מבוגרים חטטניים וילדים מרגיזים כמו בן דודה סיריוס, אשר היה זורק בהתלהבות את עצם העוף שלו לחתול השמנמן של משפחת בלק ובסופו של דבר רק מטריח את גמדון הבית לנקות אחריו.
לא היה כאן דבר שהילדה המוגלגית, אשר כל חייה היו רצופים בסוכריות ובצמות - רחוק כל כך מקוצים - הייתה יכולה להבין. אז בלטריקס פשוט לא אמרה דבר, והגדר והורדים המשיכו להפריד בין השתיים כשהילדה פנתה לבסוף לעקוב אחרי אחיה במורד הרחוב. נראה שדי מהר היא כבר הבחינה בדבר מה מעניין אחר, כי אחיה מיהר לרוץ אחריה כשזו מיהרה לתור אחריו בהתרגשות, ובמשך כל הזמן הזה בלטריקס רק נותרה עומדת מול הורדים הקוצניים, המשפך בידיה, כשהיא אפילו לא שמה לב שהוא מזיל קצת מים על נעליה עד שהיא הרגישה את הרטיבות.
אמא שלה לא תשמח לשמוע, את זה בלטריקס ידעה בודאות - ממש כפי שהיא ידעה שהיא לעולם לא תסכים לקלוע בשערה המתולתל והשחור צמות כמו שהיו לילדה המוגלגית ההיא עם העיניים שהיו אמורות להיות כחולות ושחקרו אותה יותר מדיי. אמא שלה הייתה הורד ובלטריקס הייתה הקוץ, ובקוצים הרי אסור לגעת - אפילו לא רק כדי לבחון את הורד שמאחוריהם ולתהות מדוע הוא לא אדום.
אולי הורד לא אדום בכיוון שהוא לא זקוק לדם בעורקים שלו. אולי הוא לבן כי לבן נחשב לטהור, וכי דם תמיד מטמא דברים במקום לצבוע אותם בצבעים הבוהקים שהם היו יכולים לקבל.
הורד לא אדום כי הוא פשוט לבן, וכי אין כלל אדום בבית מספר שניים עשר שברחוב גרינדלווד, שם אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לדמם.
בעתיד, כשבלטריקס תשלח לראשונה את גלי ההדף מתוך שרביטה, היא תדמיין לרגע יחיד וקצר שהגלים האימתניים הינם ממתקים ושכל אחד ואחד מהם מלכלכים את השיער שלה בשכבה של קלוריות לא חיוניות כשהיא רוכנת לטעום מהם. פעם אחת ויחידה בחייה בלטריקס תקלע את שיערה בצמה, אבל התוצאה תיראה עקומה איכשהו על דמותה הגאה והזקופה שבמראה, כך שהיא לא תחזור על כך בשנית. השיער עצמו יפה יותר כשהוא פרוע, לא מרוסן - בדיוק כמו בלטריקס עצמה.
החיסרון היחיד מונח גם הוא בממתקים, כמובן, שמאפייניהם יידבקו בשיערה כשהם יושלכו עליה בחזרה. באותו רגע יחיד שבו בלטריקס תעמוד ותשלח את כוחותיה המלכלכים לכל עבר, ממש כמו שהילדה עשתה בליל כל הקדושים, היא תחשוב שאם לא היו את אדון האופל והמטרה הנעלה והחוק שרדף אחריה, היא הייתה נותנת לצמה הזדמנות נוספת.
ואז הרגע יחלוף, והסוכריות יתפוגגו למאות אבדות קדברות. אנשים לא מזוהים ייפלו כמו גשם של ממתקים על המרצפות, לוקחים איתם אל הלא נודע את הזיכרון ומותירים אחריהם רק עוד לכלוך לא מתוק בכלל, בעוד בלטריקס בסך הכל תרחיב עוד קצת ועוד קצת את שולי כובעה.
אולי הגיעה העת לורדים אדומים.