אתונה 2015

נראה, כי אתונה אינה אחד היעדים הפופולאריים בקרב התיירים הישראלים. אני לא זוכר שראיתי פרסומים של ספקי תיירות, שמנסים לשכנע את התייר הישראלי לצאת לסוף שבוע חלומי באתונה הקסומה. יצא לי לדבר עם ישראלים, שטסו לאתונה כדי לשכור שם רכב ולצאת לטיול ביוון היבשתית, או כדי לצאת ממנה לגיחות לאיי הים האגאי. לכל היותר בילו באתונה יום או יומיים. ביקרתי באתונה בתחילת מאי, ומצאתי שבאמת אין מה לעשות בה יותר מיומיים, אך יומיים אלה הסבו לי הנאה רבה. מזג האויר היה מצויין, העיר מעניינת מאד, האנשים ברחוב נחמדים, האטרציות התיירותיות נמצאות במרחק הליכה זו מזו, אפשר להסתדר בקלות עם אנגלית, האוכל היווני ערב לטעמי, וכל האושר הזה, רק שעתיים טיסה מנתבג.

כל בוגר תיכון ישראלי שמע על אתונה בשיעורי ההיסטוריה, אולי גם בשיעורי הספרות. אני גדלתי באשקלון, שנותרו בה שרידים ארכיאולוגיים של התרבות ההלנית הקדומה: עמודי שיש, כותרות מסותתות, פסלי גברים ונשים צעירים ומחוטבים. חלקנו מכירים את הביטוי "יפה כמו אל יווני". יווני והלני זה אותו הדבר, אגב. היוונים קוראים לארצם "הלאדה" ולעצמם "הלנים". רק אנחנו בעברית קוראים להם "יוונים". גיבורי התרבות היוונית העתיקה – הומרוס, סופוקלס, פריקלס, פלוטרכוס - הם כולם מונצחים בשמות רחובות באתונה. מלים בינלאומיות שיוון העתיקה הורישה לעולם, הן עדיין בשימוש ביוונית המודרנית – "כרומוס" זה עדיין צבע, "כרונוס" זה עדיין זמן, "אנתרופוס" זה אדם. אני קיבלתי באתונה גם דרישת שלום משיעורי המתימטיקה והפיסיקה שלי בתיכון, בדמותן של אותיות האלפבית היווני, ששימשו בשיעורים ההם לסימון זויות במשולשים וגדלים פיזיקליים, בצד האותיות הלטיניות. שיעשע אותי לפגוש את האותיות הללו על שלטים בכל מקום, ולהיווכח שאני לא באמת יודע כיצד הוגים אותן נכון. למשל, האות "דלתא", שסברתי לתומי שיש להגות אותה כמו ה-ד' שלנו, יש להגות אותה כמו הצירוף th במלה האנגלית the. אבל אין צורך להיבהל: בכל המקומות החשובים למטיילים, השילוט קיים גם באותיות לטיניות בצמוד לאותיות היווניות. וודאי יותר מאשר אצלנו בישראל.

אני זוכר שיחה שהייתה לי לפני הרבה שנים עם חבדניק, שבא אלינו לבית הספר להרביץ בנו תורה ומצוות. הוא טען שאין עוד עם עתיק כמו העם היהודי, וכשהרמתי אצבע ושאלתי מה עם היוונים, הוא טען שיש מחקרים מדעיים, שמוכיחים שהיוונים של היום זה לא היוונים של פעם. ככה זה עם חבדניקים, יש להם הרבה כבוד למדע, ועוד יותר כבוד לילדי בית ספר חילוניים. המטייל באתונה אינו יכול שלא להבחין ברצף ההיסטורי והתרבותי הברור בין אתונה המודרנית ואתונה העתיקה. אבל נכון הוא, שיוון בכלל ואתונה בפרט עברו הרבה תמורות מאז העת העתיקה. הדת הפגאנית נדחקה מפני הנצרות האורתודוכסית. המלחמות והכיבושים החריבו את המקדשים העתיקים. השלטון העותומאני השאיר את הארץ בפיגור כלכלי וטכנולוגי, וגם כשיוון השתחררה מהשלטון העותומאני בתחילת המאה התשע עשרה, זה בא מלמעלה, ביוזמת המעצמות האירופיות של אותה תקופה. לא נוצר ביוון מעמד בינוני משכיל רחב כמו במערב ובצפון אירופה. לפיכך, יוון המודרנית התמודדה, ועודנה מתמודדת, עם מתחים חברתיים מתמשכים ועם חוסר יציבות פוליטי.

זה בא לידי ביטוי בנוף העירוני של אתונה, שניכרים בו חוסר תיכנון והיעדר מסורת ארכיטקטונית רציפה. קראתי באיזשהו מקום שאתונה המהוללה הייתה בסך הכל עיירה של כמה אלפי תושבים בתחילת המאה התשע עשרה, כשהפכה לבירתה של המדינה הצעירה. במאתיים השנים שחלפו מאז, אתונה הפכה למטרופולין ענק, שמחצית מאוכלוסיית יוון מתגוררת בה. כשעומדים בראש גבעת האקרופוליס או גבעת ליקאבטוס, ביום יפה עם ראות טובה, העיר משתרעת מאופק עד אופק. עד חוף הים של פיראוס, רצף אורבני לבן ואחיד, עם כמה כתמים ירוקים לא גדולים. האיזור המתוייר, לעומת זאת, קטן. האטרקציות התיירותיות מרוכזות סביב גבעת האקרופוליס, כולן במרחק הליכה זו מזו. המשבר הכלכלי והמצב החברתי המורכב, שחלקנו קראנו ושמענו עליו במהדורות החדשות, אינו מורגש במרכז המתוייר של העיר. אמנם הנוכחות המשטרתית ברחובות אינטנסיבית יותר מאשר במערב ובצפון אירופה, אבל לא יותר מאשר בירושלים או בתל אביב.

מצפון לגבעת אקרופוליס נמצא רובע מונאסטיראקי (Monastiraki), ובמרכזו כיכר מונאסטיראקי. זוהי שכונת פועלים, שעברה מתיחת פנים, קצת כמו פלורנטין אצלנו. אבל שלא כמו פלורנטין, מונאסטיראקי מנוקדת בכמה אתרים ארכיאולוגיים מעניינים מהתקופה הרומית. דמיינו את חפירות עיר דוד מפוזרות באופן אקראי בפלורנטין, וקיבלתם את מונאסטיראקי. בכיכר מונאסטיראקי מתחיל שוק הפשפשים של אתונה, מדרחוב עליז ושוקק חיים שהולך לכיוון מערב, וגם רחוב אדריאנו (Adrianou), מדרחוב ממוסחר ותיירותי יותר, שמוליך מזרחה ודרומה לתוך רובע פלאקה (Plaka), וגם רחוב ארמו (Ermou), רחוב קניות מהודר יותר, עם ייצוג למותגים בינלאומיים, שאפשר לעלות בו לכיוון מזרח עד כיכר סינדאגמה.

כיכר סינדאגמה, כלומר, כיכר החוקה, היא המרכז של אתונה המודרנית. הכיכר משתרעת על שלושה מפלסים. העליון מביניהם נמצא למרגלות בניין הפרלמנט של יוון, בניין ששימש עד אמצע המאה העשרים כארמונו של מלך יוון. כאמור, יוון המודרנית נולדה מתרגיל פוליטי שרקמו בריטניה צרפת ורוסיה בתחילת המאה התשע עשרה, תרגיל שסיים את מלחמת העצמאות הארוכה של יוון. כחלק מהתרגיל הזה, הועמד בראש המדינה היוונית מלך, נצר למשפחת אצולה בווארית זוטרה. היות שהמלך היה מלך בובה, גם הארמון שלו הוא מין ארמון בובות שכזה, לא מאד מרשים. ברחבה שלפני הארמון ניצבים שני חיילים במדים צבעוניים מצועצעים. בכל שעה עגולה מתקיים שם טקס החלפת משמר, טקס מצועצע ודי מגוחך, אבל כזה שהתיירים מתים עליו. הוא כולל צעידת ברווז, נקישה בסוליות הנעליים הכבדות, ושקשוק ברובים המכודנים. היוונים קיימו משאל עם, החליטו להעיף המלך, ולהפוך את המדינה לרפובליקה. מאז משמש הארמון כבניין הפרלמנט של הרפובליקה. את המשמר ואת הטקס החליטו להשאיר, משום מה. אולי משום כבודו של הצבא היווני, אולי בשביל התיירים. אבל בשביל לסבר את האוזן, היוונים מיתגו מחדש את משמר הארמון בתור משמר כבוד לזכר החייל האלמוני. אפשר להתחיל את היום בשיטוט במונאסטיראקי ובפלאקה, ולתכנן לטפס בשעה עגולה למפלס העליון של כיכר סינדאגמה, להחלפת המשמר. כדאי להצטייד במים, בכובע ובקרם הגנה – המקום אינו מוצל.

כיכר סינדאגמה היא גם צומת מרכזי של קווי התחבורה הציבורית באתונה. עובר בה קו הטראם היחיד של אתונה, שמגיע עד פיראוס, ושניים מבין שלושת קווי המטרו שלה: האדום והכחול. שני אלה נבנו במסגרת השיפוץ האינטנסיבי שעברה אתונה לקראת אירוח המשחקים האולימפיים בשנת 2004, ונוספו לקו הירוק, שפעל בה עוד לפני כן. ביומי הראשון באתונה, ניגשתי למשרד המודיעין בתחנת סינדאגמה לשאול משהו, ומנהל המשמרת ענה לי בעברית צחה. זיהה את המבטא שלי. זה היה נחמד. קרונות המטרו מלאים תמיד בנוסעים, אפילו בשעות המתות לכאורה של היממה. אם עולים למטרו סמוך לקצה הקו, למשל בנמל התעופה, עוד יש מצב למקום ישיבה, אבל בכל הפעמים שנכנסתי לקרון במרכז העיר, בתחנת "סינדאגמה" או "מונאסטיראקי" או "אקרופולי", העברתי את הנסיעה בעמידה ובצפיפות. לזכות האתונאים צריך לומר שהם בדרך כלל מתחשבים בנוסע העומד על ידם, לא מנהלים ליד האוזן שלו שיחות קולניות, ולא אוכלים על ידו. לזכות המטרו של אתונה צריך לומר, שהקרונות ממוזגים בדרך כלל, וגם התחנות. בתחנות של הקו הירוק הישן יש גם פחי אשפה. באלה של הקווים החדשים – אין. בטח יש איזה סיפור מעניין בקשר לזה, לא הצלחתי לברר. כדאי להצטייד בשקית אשפה אישית, כדי שיהיה איפה לשים את גביע הגלידה הריק, או את כוס הקפה החד פעמית.

הגלידה היוונית מצויינת וזולה, וכך גם השייקים והסמודים, שנמכרים בכל פינה של האיזור המתוייר. לקפה היווני יש שתי וריאציות שלא מוכרות בארץ. הקפה הקר הפופולארי נקרא פראפה. הוא מגיע בכוס גבוהה, ונמהלים בו קפה חריף עם קוביות קרח ושכבה עבה של קצפת קפואה, יותר קשה ופחות מתוקה מגלידה. אפשר לבקש את הפראפה בדרגות מתיקות שונות, אבל בכל מקרה טעמו שונה מטעם הגרניטה שנמכרת בבתי הקפה שלנו, בגלל החריפות. מה שנקרא אצלם "קפה יווני" הוא קפה שחור, שמבשלים למול עיניך בפינג'אן על גזיה, ומוזגים לך תמורת אירו אחד בלבד. אשכרה פינג'אן וגזיה, כמו בטיולים אצלנו. רק שהפינג'אן קטן, מספיק לכוס אחת, ונוצץ בנקיונו. זה לא הפסיק להגניב אותי, שאני נכנס לבית קפה מפונפן, משלם בקופה, והבריסטה מוציא מתחת לדלפק גזיה, מצית בה אש, מבשל עליה את הקפה, ומוזג לכוס המונחת לפניי. כוס זכוכית או כוס חד פעמית.

האטרקציה המרכזית של אתונה היא כמובן גבעת האקרופוליס והמונומנטים שעליה. ראש וראשון להם הוא מקדש הפרתנון (Parthenon), שכולנו ראינו איורים שלו בעשרות אלפי טקסטים שעסקו ביוון העתיקה. גבעת האקרופוליס היא ראשית צמיחתה של אתונה העתיקה. נמצאים עליה שרידים של מבני ציבור עתיקים, כולם בדרגות שונות של הרס. הרומאים מאד חיבבו את אתונה, ובנו בה מונומנטים מפוארים משלהם, אבל המלחמות שבאו אחר כך גרמו להרס רב. גם השלטון הביזנטי הנוצרי וגם השלטון העותומאני המוסלמי לא ראו לנכון לטפח את המורשת הפגאנית של יוון העתיקה ולשמור על המבנים שהשאירה אחריה. כיום, הפרתנון עובר שיפוץ ושיחזור. מכל מקום במרכז התיירותי של אתונה אפשר לראות את גבעת האקרופוליס, את המבנים שעל מדרונותיה, ואת המנופים שמשמשים לשיפוץ המבנים שבפסגתה.

גבעת האקרופוליס תחומה בגדר ומנוהלת כגן לאומי. הכניסה הראשית לגן הלאומי נמצאת במורד הדרומי של הגבעה, סמוך לתחנת המטרו "אקרופולי". צמוד לכניסה יש טוריסט אינפורמיישן, ושם אפשר לקבל עלונים ומפות של העיר וסביבתה. הם נחמדים מאד ומדברים אנגלית טובה. בטוריסט אינפורמיישן קניתי כרטיס משולב, לביקור בגבעת האקרופוליס ובחמישה אתרים ארכיאולוגיים נוספים באתונה: האגורה העתיקה, הקרמיקוס, האגורה הרומית, ספריית אדריאנוס ומקדש זאוס האולימפי. הכרטיס עולה 12 אירו, והוא טוב לארבעה ימים, לא חייבים הכל ביום אחד. יש עליו שישה ספחים, ובכל אתר תולשים ספח אחד. האמת, שבשלושה מבין השישה אין יותר מדי מה לראות: באגורה הרומית, בספריית אדריאנוס ובמקדש זאוס האולימפי. סתם רצף של שברי ממצאים ארכיאולוגים פזורים בשטח. כך גם לגבי הקרמיקוס, בית הקברות העתיק ביותר של אתונה, אבל שם יש מוזיאון קטן, ובו ממצאים ארכיאולוגיים מרשימים יותר, שכדאי לראות.  וגם לגבי שלושת האתרים שאין הרבה מה לראות בהם, אתה ממילא נמצא בסביבה, ממילא כבר שילמת, אז מה, לא תיכנס?

"תיכנס?", אגב, זה "מה נשמע?" ביוונית. אבל הדגש על ההברה שלפני האחרונה. בתגובה עונים "אולה קאלה", כלומר, הכל בסדר. "יאסו", בניגוד למה שמקובל לחשוב בישראל, אינה דרך להפגין התלהבות ממוסיקה יוונית, אלא פשוט אמירת שלום לאדם מוכר וקרוב. אמירת שלום רשמית היא "יאסאס". אפשר לצאת מהגן הלאומי בכניסה הראשית, או שאפשר לצאת באחד השערים הצפוניים, ולרדת לכיוון מונאסטיראקי. במדרון הצפוני של גבעת האקרופוליס יש שכונה ושמה אנאפיוטיקה, שבנויה כמו כפר יווני מאיי הים האגאי: בתי אבן קטנים מסוידים לבן וצפופים, עם חצרות קטנות מוריקות ותריסי עץ צבעוניים. הסיפור הוא, שבתקופה מסוימת הביאו בנאים מומחים מהאיים לבנות את אתונה, וזו השכונה שהם בנו לעצמם.

המלצה אחרונה בקשר לאקרופוליס היא על מוזיאון האקרופוליס, שנמצא מדרום לגבעה, מיד ביציאה מתחנת המטרו "אקרופולי". איני חסיד גדול של מוזיאונים, אבל המוזיאון הזה שוכן במבנה מרהיב עין, מבחוץ ומבפנים, קל להתמצא בו, ומועסקים בו ארכיאולוגים מקצועיים שאפשר פשוט לעצור לידם ולשאול שאלות ביחס למוצגים המעניינים והיפים. המוזיאון מספר את סיפורה של הגבעה, מימי המתיישבים הראשונים ועד ימינו, והכל בצורה מאד אסתטית ומחכימה. וגם קומפקטית: בסך הכל ארבע קומות, שאחת מהן היא קומת המסעדה וחנות המוזיאון. ראיתי שהיו אנשים ששכרו מדריך שילווה אותם בביקור במוזיאון, וביליתי חלק מהסיור שלי שם בעמידה על ידם ובציתות להסברי המדריכים ששכרו. שאלתי, ואמרו לי שמאתר האינטרנט של המוזיאון אפשר להגיע לפרטי המדריכים האלו. אילו היה לי עוד יום באתונה, אולי הייתי שוכר לי מדריך כזה ונשאר במוזיאון האקרופוליס יותר מהשעתיים שהעברתי בו. כרטיס הכניסה עולה 4 אירו. הרבה פחות מאשר כרטיסי מוזיאון אצלנו.

אטרקציה נוספת, שכבר הזכרתי, היא גבעת ליקאבטוס (Lofos Likavitou). זוהי גבעה גבוהה יותר מגבעת האקרופוליס, שנמצאת צפונית מזרחית לה. היות שהחוק באתונה העתיקה אסר על בניית מבנים גבוהים יותר מהמקדשים שעל האקרופוליס, אין אתרים ארכיאולוגים על גבעת ליקאבטוס. היא מיוערת, ומשמשת כריאה ירוקה, שמזדקרת מן העיר הבנויה בצפיפות. האתר היחיד על גבעת ליקאבטוס הוא מתחם מודרני שבנוי על הצוק הדרומי שלה. המתחם כולל מרפסת תצפית נהדרת על כל אתונה ועל גבעת האקרופוליס, בית קפה קטן שאפשר לשבת בו ולצפות בנוף תוך שתיית קפה, וכן קפלה אורתודוכסית קטנה, לא מרשימה במיוחד. המתחם הזה הוא גם נקודת הסיום של הקרונוע העולה ויורד על גבעת ליקאבטוס, ה Teleferik. כדי להגיע לנקודת ההתחלה של הקרונוע, יש לצאת בתחנת המטרו "אוונגליסמוס" ברובע קולונאקי, למצוא את רחוב Ploutarchu, ולהתחיל לטפס בו צפונה. זה רחוב עירוני נעים ויפה לעין, אבל תלול מאד. המתקשים בהליכה יצטרכו להגיע אל קצהו ברכב. למי שאינו מתקשה בהליכה, אמליץ לוותר על הנסיעה בקרונוע, ולהמשיך לטפס לפסגת הגבעה בשביל להולכי רגל, שביל שמתחיל בנקודת ההתחלה של הקרונוע. שהרי הקרונוע אינו חוסך את המאמץ שבטיפוס, והוא נע בתוך פיר באדמה, מה שמונע מהמטייל את ההנאה מהריאה הירוקה ומהנוף הנפרס למטה תוך כדי הטיפוס. מחיר הכרטיס הוא 7 אירו, הלוך ושוב. הקרונוע עלה רק פעם בחצי שעה. כל כך התבאסתי מהעליה בקרונוע, שויתרתי על הזכות לרדת בו, אף שכבר שילמתי עליה. ירדתי צפונה בשביל הנעים, ההולך בתוך החורש, בואכה אצטדיון הכדורגל של פאנאתנייקוס ותחנת המטרו Ambelokipi.

באתרי ההדרכה לתיירים יש המלצות על הים של אתונה, ובמיוחד על הטיילת של פיראוס, שכאמור, אפשר להגיע אליה עם קו הטראם היחיד של אתונה. נפגשתי אחר צהריים אחד עם קאוצ'סרפרית אתונאית, והיא לקחה אותי לשתות קפה בטברנה בחוף Alimos. מה אני אגיד לכם, לא נפלתי. אמנם סצנת היאכטות שם מרשימה הרבה יותר ממה שאפשר לראות אצלנו, לחופי הים התיכון, אבל זה עדיין אותו ים תיכון, ואני הרי גדלתי באשקלון, והיה לי מספיק מהים התיכון.

חדי העין שבין הקוראים ודאי שמו לב שאני כל הזמן משווה בין מה שיש באתונה למה שיש אצלנו בירושלים ובתל אביב, ובאמת, קשה שלא לשים לב לדמיון. יש לי תחביב קטן וקצת פרברטי כשאני מטייל בחו"ל: כשעיני לוכדת אנשים שנראים לי ישראלים, אני מתקרב אליהם ומנסה לצותת לשיחתם. הרבה פעמים אני שומע שהם אכן מדברים ביניהם עברית, ואז אני מאד מרוצה מעצמי. באתונה, במרבית הפעמים שעשיתי את התרגיל הזה, האנשים דיברו יוונית. או לפחות כך חשבתי, בהסתמך על מעט המלים של השפה היוונית שכבר קלטתי. אני חושב שהם פשוט דומים לנו. טון הדיבור, שפת הגוף, סגנון הלבוש. גם אצלם יש אנשים בהירים יותר, עם תווי פנים שמקובל לזהות עם צפון אירופה, ואנשים בעלי גוונים כהים יותר, עם תווי פנים שמקובל לזהות עם מערב אסיה. גם באתונה, הראשונים בדרך כלל נראים ממעמד כלכלי גבוה יותר. אפשר לבוא ולומר, כן, נו, זה המראה הים תיכוני. אבל לפני שנתיים טיילתי בסיציליה, לפני שש שנים טיילתי בקרואטיה, ולא, לא הסיציליאנים ולא הקרואטים לא דומים לנו ככה, למרות שהם חשופים לאותה שמש ים תיכונית מפורסמת.

מצד שני, יש גם הבדלים גדולים. איפה תמצאו חייל ישראלי, אפילו חייל בסדיר, שיסכים לעשות את הג'וב של חיילי המשמר בכיכר סינדאגמה? הישראלי יעדיף לדפוק לעצמו כדור בברך, ורק שלא יראו אותו בכיכר העיר לבוש במדים המצועצעים הללו ומבצע את צעידת הברווז שנדרשת ממנו בזמן חילופי המשמר.

לסיום, אציין לחיוב עניין שאני שם לב אליו בכל עיר אירופית שאני מגיע אליה לראשונה: מיקום הטיסות היוצאות לישראל. בטרמינל הטיסות היוצאות באתונה, השער ממנו יוצאות הטיסות לישראל הוא אחד השערים הרגילים. הוא אינו ממוקם בטרמינל נפרד ומרוחק, עם סידורי ביטחון דרקוניים ועם דיוטי פרי קטן ועלוב, כמו בברלין וברומא. שוב מתברר, שאפשר לקיים סידורי ביטחון נאותים ומספקים בלי לבודד את היהודים בפינה רחוקה, שיתפוצצו להם שם בלי להפריע את שגרת החיים השלווה של האירופאים התרבותיים. באתונה יודעים לעשות את זה, ואני יודע להעריך את זה.