שנה נוספת היא יוצאת לרחוב בשמלתה הכחולה והמסיכה הונציאנית.
כל העיר חוגגת. מכל פינה בוקעת מוזיקה שמהפנטת את כולם והופכת את כל העיר לנשף אחד ענק תחת הכוכבים. עקביה מתופפים את המנגינה, בעודה נסחפת בין רקדן אחד לשני.
בלילה מכושף שכזה, בלתי אפשרי היה לזהות מישהו. אנשי העיר הפכו לנשמות מחוללות, אנונימיות, ותחת ביטחון מסכותיהם הצליחו להוציא את מה שהיה עמוק בתוך ליבם, רגשות שלמחרת נאלצו להחניק.
אבל לא היה זה מה שהיא חיפשה. בין סיבובים וחיבוקים, בין דחיקות והסתחררות, היא חיכתה. חיכתה לרגע שבו היד הזו האוחזת בה, לא תיהיה סתם עוד יד. תנועה, מחווה.. משהו כמעט בלתי ניכר. חיכתה לרגע, כמו בכל שנה באותו לילה, שמבטו יצטלב במבטה ותחת מסכתו תוכל לראות את חיוכו. וכך, להמשיך לרקוד בתוך זרועותיו, מחוייכים ומאושרים תחת הקצב המסחרר עד שהשיר יגמר וללכת שוב לאיבוד בין כל הקהל. אולי לעולמים.
אולי עד השנה הבאה.
וכך זה בנשף המסכות הגדול והנצחי של החיים. כל אחד צובע את מסכתו על אישיותו ובזמן שאנו רוקדים את קצב החיים ללא רגע של שהות, הן אלו, הקריצות תחת המסכה הבלתי מורגשות לשאר העולם, הן אלו הנותנים לנו להבין שהרקדן שלנו חדל להיות אחד מההמון.
*זה הרושם שקיבלתי מתוך התבוננות בנשף מסכות המוני בברצלונה, בראותי את האשה היפה הזו שרקדה ורקדה בהיסחפות.. אך רק הרקדן ההוא הצית את חיוכה.