Image may be NSFW.
Clik here to view.
כבר הרבה מאוד זמן שאני רוצה לפרסם את הפוסט הזה, אבל "משום מה" מאז שכתבתי אותו, הוא נשאר שמור אצלי בתיקיה במחשב שלי. בהתחשב בעובדה שגם לא מעט זמן עוד קודם, הוא עוד התמהמה אצלי בראש, משמע יוצא שהפוסט הזה היה צריך להתבשל לאט ולחכות לזמן המתאים ביותר. אבל כשהבנתי שאין בכלל חיה כזו, כי אף פעם לא מוצאים אותה, החלטתי שעכשיו זה הזמן..
הפוסט הזה הוא מסוג הנושאים האלו שיש לך כל כך הרבה מה להגיד, אבל את לא באמת יודעת מאיפה להתחיל. וגם כשאת כבר מתחילה לכתוב את לא תמיד יודעת איך. כי הרי אנחנו תמיד, אבל תמיד, מתכוונים לדבר אחד ואיכשהו אחרים מבינים דבר אחר. אז את מוצאת את עצמך יותר מוחקת מאשר כותבת. מנסחת משהו ושוב משנה ומתנסחת אחרת. יותר מתלבטת מאשר סגורה עם עצמך, את נפתחת ואז את שוב נסגרת, לרגע אחד את מרגישה דמעה זולגת על לחייך וברגע אחר את כבר מחייכת, כי את כבר מרגישה שלמה עם עצמך..
אז זהו. לרגל שבוע הגאווה שחל השבוע ובעקבות פוסטים שנתקלתי בהם אצל חברי הבלוגרים, בענין המצעד שנערך מדי שנה, הצלחתי סופסוף לגבש את מה שאני רוצה להגיד. אז כן, גם לי יש בן גיי. ועם כל הרצון שלי להביע תמיכה בקהילה לא השתתפתי במצעדים האלו. אני יכולה גם להבין את הקושי שיש לאנשים, לראות גברים במראה נשי שמסתובבים ורוקדים בבגד ים ורוד במצעדי הגאווה ברחובות. גם אני סולדת מפרובוקציות ומזמוזים בפומבי ונגעלת כשמוציאים לידי לשון דביקה ולא משנה מבחינתי אם היא שייכת לאדם סטרייטי או חד מיני. אבל כנראה שהדרך לתודעה אצל האנשים, מגיעה לפעמים באופן הכי קיצוני. עם השנים נורא התחשק לי להיות חלק מהקרנבל הצבעוני והמרהיב הזה והיום אני גם יודעת למה. הבנתי שמצעד הגאווה הוא קודם כל גאווה וחגיגה לאדם החופשי. זה שחי במדינה דמוקרטית וחשוב לו לשמר את המקום הזה שהוא חי בו. אני חושבת שבמצעד כזה כולנו היינו צריכים לקחת חלק, ללא הבדלי מגדר או זהות מינית. בדיוק כמו שהיינו משתתפים אם היינו מארגנים תהלוכה לכבוד יום העצמאות. לדעתי זו הדרך האמיתית להפגין ולא רק בסיסמאות, פלורליזם אמיתי, אבל בעיקר את אהבת האדם וקבלת האחר.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
למרות שאנחנו חיים בחברה שעשתה כברת דרך ושינוי יחסי בשנים האחרונות, עדיין לצערי לא קיימת באמת פתיחות וקבלה ואני נתקלת מדי יום בבכל מיני תגובות הומופוביות. רובם נובע בעיקר בגלל דעות קדומות וכמובן חוסר הבנה וידע. מה שמפליא אותי זה שגם בקרב רופאים או אנשים משכילים אחרים, קיימת חוסר מודעות, למרות שישבו על ספסלי האוניברסיטה שנים רבות. אבל מה שבעצם מצער בכל הענין, שבקרב ההומופובים ישנם גם כאלו שהם הורים לבני נוער שיצאו מהארון. אותם ילדים נתקלים בתגובות קשות מאוד מצד המשפחות ובמקום לקבל תמיכה וחיבוק, הם נזרקים לעיתים לרחובות.
בעולם שבו אנחנו חיים כיום, עם לא מעט שקרים ושחיתויות, עולם שבו הערכים הטובים והחשובים הולכים לאיבוד לאט לאט ונשכחים, אני שמחה שיש אנשים שהולכים עם האמת שלהם. שלא רוצים לחיות בשקר ובהסתרה. שלא מתביישים במי שהם. שמבקשים לקבל מהציבור את ההכרה בהם. אבל בעיקר מבקשים את הזכות הכי בסיסית שיש. לקבל את הזכויות שלהם כאזרחים במדינה, בדיוק כמו לכל אזרח אחר. ואם אין ברירה ולצורך כך הם נאלצים לעלות על בריקדות, עם עקבי סטילטו ואודם אדום, הם עושים את זה בלי להסס ובלי להתבייש. כי הרי לא מתוך בחירה הם שונים, אבל הם כן בוחרים לחיות את חייהם כפי שהם. ורק על זה מגיע להם שאפו!
אני לא נוהגת לבקש כאן בקשות, אבל כן אני רוצה הפעם לפנות אליכם בבקשה אישית. אם אתם מכירים בסביבה הקרובה שלכם, מקרה של הורים המגיבים קשה ליציאה מהארון של ילדיהם, אשמח אם תפנו אותם לפוסט הזה, אולי הוא יוכל לתרום במשהו. אפשרי כמובן גם לפנות אלי במסר הפרטי ותמיד אשמח לעזור.
ולך בני היקר, למרות שאתה כבר יודע את זה וזה ברור לך, חשוב לי להזכיר לך שוב, שאני גאה במי שאתה. תמשיך להיות אדם ערכי שהולך עם האמת שלו, שלא מוכן לחיות בעולם של שקר ומשחק. תמשיך להיות רגיש לזולת, אוהב אדם, שואף לצדק, תורם ומתנדב בחברה, חבר נאמן ובן למופת כמו שאתה (חמסה).
מאחלת לך להיות תמיד מאושר וגאה על מי שאתה, להמשיך ולהתפתח בחייך, להצליח בזוגיות שיש לך עם בן זוגך המדהים, ובעתיד בעזרת השם גם להיות אבא אוהב לילדיך. מאחלת לך שיהיה לך תמיד את הכוח להמשיך לנהל את חייך כראות עיניך, מבלי להתייחס לתגובות שמסביבך. אני תמיד אמשיך לצעוד אחריך בגאווה כל הדרך ומקווה שאוכל לעשות זאת לאורך שנים רבות.
אוהבת וגאה, אמא
חג גאווה שמח לכולנו!!
