לב הילדים היה גס בחרציות. הן היו רבות מדי, לא היה צריך להרחיק לכת כדי לראותן. הן צמחו גם בין הצריפים בהם גרנו. ולו הרחקנו מעט מן המעברה, לשטחים הפתוחים, היו מרבדים שלמים שלהם. שטיח ענק וצהוב למלוא רוחב העין. הבנות לא קטפו מהן כדי לקלוע זר. מדי פעם היו קוטפות חרצית בודדת, כדי לשאול אם הילד אותו אהבו חושב עליהן – כן/לא עם תלישת עלי הכותרת. אני זוכרת, איך כיוונו את החרצית ורימינו אם היה צריך,כדי שיצא "כן". החרציות היו זמינות מדי, לכן הן לא נחשבו בעיני הבנות. אני אהבתי חרציות. הייתי קוטפת כחמש מהן עם העלעלים הרבים לאורך הגבעול, ובתוך הצריף שלנו הייתי מסדרת מהן זר בתוך צנצנת זכוכית ריקה של לבנייה. את הצנצנת הנחתי על ארגז התפוזים ההפוך, אשר עם ארבע רגלי העץ שסבא בנה לו שימש לנו כשולחן סלוני. וכך עמד על השולחן המאולתר זר פרחים, שמבחינתי האיר את הצריף ועשה אותו לבית. היו אז ימי אביב מוקדמים, המעברה וסביבותיה היו מכוסות חרציות. האביב היה מואר, לא חם מדי, וציפיה עמדה באויר. טומי'קה אחי הגדול, שלמד כבר בכיתה ג', הבטיח לי שיילמד אותי איך קולעים את החרציות על גבעול בודד ומכינים מהן תפרחת צהובה ונהדרת. ביום שבת טומיקה ואני התרחקנו מהצריפים ויצאנו לשדה סמוך, שהיה גדוש בפרחים הצהובים. ריחם היכה באפינו. רק חרקים זימזמו סביב, ושרר שקט מתחת לשמיים תכולים ללא ענן. טומי'קה בחר חרצית גבוהה וזקופה, קילף ממנה את כל העלעלים, והסביר שזה הבסיס למקלעת שלנו. אז קטף צרור חרציות, קטם את הגבעולים שלהם לכדי כשני ס"מ. את הגבעול הפעוט ניקה מעלעלים, ואז חרץ בציפורניו סדק קטן באמצע הגבעול הקצר. את הגבעול הקצר השחיל דרך הסדק על הגבעול הזקוף. הוא סובב את הפרחים סביב סביב לגבעול בצפיפות, והחל לבנות את הקומה השניה. "זה הכל?" חשבתי לי. התחלתי מיד בעבודה. כמובן שהזר שלי בקושי דמה לזר של המדגים. שלי היה "רזה", עקמומי, פרחים אחדים חרגו החוצה יותר מהאחרים. אבל אני הייתי מאושרת – נו, ברור שהזר של טומי'קה היה יפה יותר, טומי'קה היה מוכשר ממני בכל. מעולם לא קינאתי בו. הייתי גאה בו! את הזר שלי התכוונתי לקחת למחרת להראות לחברותיי בכיתה א'.
עכשיו התקדמו לעברינו שני ילדים גדולים, אולי אפילו מכיתה ח'. אבל לא הכרנו אותם מבית הספר. טומי'קה ואני השתתקנו. הרגשנו בסוג של איום. שני הגדולים לא הוציאו הגה. הם התקרבו אלינו במעגלים קטנים והולכים, כמו חיות טרף לציד שלהן. כבר יכולנו להרגיש בריח זיעתם המסריחה. אז הושיט הגבוה יותר את ידו וחטף את התפרחת של טומי'קה. שנינו נעמדנו. טומי'קה שתק. לא היה לנו סיכוי מולם. אבל ראיתי כי עיניו של טומי'קה מלאו דמעות. פחדתי מהם, אבל נורא כאב לי על טומי'קה. פניתי לבריון הגדול והושטתי לו את הזר שלי "תחזיר לאחי את הזר, אני אתן לך את שלי". אבל לבריון היו עיניים והוא לא הסכים לחילופין. טומי'קה אחז בידי וניסה להרחיק אותי מהבריונים. אבל אני המשכתי לעמוד ולהסתכל בעיניו של הבריון, עד שהוא אמר בסוג של התנצלות "אחותי חולה, אני רוצה להביא לה את הזר". אני חושבת שהוא גדל להיות "האנס המתנצל".
התרחקנו שנינו בשתיקה. רציתי לתת לטומי'קה את הזר שלי כפיצוי. אבל טומי'קה הדף את ידי. הוא כעס עליי. הבנתי באינסטינקט כמה דברים: אני לא יכולה להגיע הביתה עם הזר שלי. זרקתי אותו בשדה. אסור לדבר על המקרה ובעיקר אסור לספר להורים. כי נורא התביישתי.
במשך ימים חשבתי על הארוע. חשבתי שהייתי צריכה לעשות משהו, הרגשתי שאני "לא בסדר". כשהייתי בכיתה ב' המחשבות הללו הבשילו לפעולה. בית ספרנו היה ממוקם בצריפי עץ ארוכים, שלכל אחד מהם היתה מעין "וורנדה" מקורה שם עמדנו בהפסקות אם ירד בחוץ גשם שוטף. הצריפים עמדו בצורת ריבוע, וביניהם היה שטח של "החצר". החצר היתה ריקה ממתקנים. בחורף היתה החצר בריכת בוץ ענקית, ובקיץ העלתה אבק השמימה. בבית הספר למד בכיתה גבוהה תלמיד בשם קובי (כמו נומי). הוא היה מופרע ד'מופרע, פרא אדם חסר שליטה.לא רק הילדים פחדו ממנו אלא גם המורים. באחת ההפסקות קובי התרוצץ בחצר והודיע, שעכשיו הוא המלך של החצר ואף אחד לא יורד מהוורנדה. אף אחד מהילדים לא העז להוריד רגל לחצר. ואני חשבתי "שוב גונבים לי את הזר, ואני לא מסכימה!" ירדתי לחצר. לא הרגשתי אמיצה, כמעט קיבלתי התקף לב מפחד. הבריון רץ אלי מיד וצרח – "תעלי למעלה!". אמרתי "לא". הוא לא האמין למשמע אוזניו "את אומרת לי לא?!" אמרתי "מותר לי להיות פה ואני לא עולה". הוא עמד מולי וחשב בשרידי המוח המצופלס שלו. כנראה חשב שזה לא ייחשב לו לכבוד להרביץ לילדה בכיתה ב', אז הוא פנה ממני והתחיל להתרוצץ בחצר, כדרכו. כל הילדים ירדו לחצר, ואפילו התלמידים הגדולים חייכו אלי כשעברו לידי.
הרגליים שלי רעדו עד שבקושי עמדתי. אבל הייתי מה זה גאה.
אני לא מאמינה כמה מטומטמת הייתי.