זוהי ביקורת על הספר "שמים שבורים" מאת דוקטור קרן לנדסמן (המופלאה).
הבהרה 1: הסיפורים של קרן בכלל לא נוראים במובן שאולי תחשבו. הם כתובים היטב ובכישרון רב. התואר הזה מתיחס לתכונה מסוימת של חלק מהסיפורים, כפי שניתן לראות בהמשך.
הבהרה 2: אני וקרן לנדסמן מכירים. לא חברים קרובים או משהו, אבל אני פוגש אותה ואת בן זוגה יואב מפעם לפעם באירועים שונים, שם אנו מחליפים כמה מילים. אני הולך להרצאות שלה, היא לא הולכת להרצאות שלי אבל היא תמיד חביבה ואדיבה. את הספר של קרן קניתי בכסף מלא באירוע ההשקה לפני מספר חודשים, והיא כתבה לי עליו הקדשה אישית שהיא אולי ההקדשה הכי מחמיאה ומקסימה שאי-פעם נכתבה ע"י סופר ביקום המוכר. כעת הגיע הזמן להגשים את האמירה לפיה אין מעשה טוב העובר ללא עונש, ולהגיע לביקורת.
אני לא בטוח איך להתחיל, אז אתחיל בכמה עובדות יבשות. הספר "שמים שבורים" הוא ספר סיפורים קצרים. רוב הסיפורים בספר הם איפשהו בטווח שבין מדע בדיוני ופנטזיה. המחברת היא דוקטור קרן לנדסמן, אמא, רופאה אפידמיולוגית חובבת ספרות ספקולטיבית והמלכה הבלתי מעורערת של כנסי האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה בסדר חשיבות משתנה (גם בבלוג של קרן שווה להציץ, אם משהו מכל זה מעניין אתכם). הספר מכיל מגוון סיפורים קצרים שקרן כתבה לאורך השנים ורובם (אם ספרתי נכון) כבר פורסמו באוספי סיפורים שונים מטעם האגודה למד"ב ופנטזיה או במקום אחר. הסיפורים מגוונים בנושאיהם ובטון שלהם, ומשקפים גם את ההתפתחות הסגנונית של הסופרת.
אז בואו נקצר כי דחיתי את הפוסט הזה מספיק ואני צריך ללכת לישון (ואם שעת הפרסום במקרה לא מאוחרת, כנראה שהלכתי לישון). הספר טוב והסיפורים כתובים טוב. הגיוון הוא גם חסרון כי כנראה שלא כולם יתחברו לכל הנושאים וכל הסגנונות. מה שמראה את הרבגוניות והכישרון של קרן ככותבת (ברצינות. וואו) לא בהכרח ישרת את רצון הקורא לסיפורים שיקלעו לטעמו. הסיפור "יאגה" למשל הוא מאוד טוב, אבל הוא סיפור פנטזיה (בערך) ומי שבא לקרוא מדע בדיוני יתאכזב ממנו. הסיפור "הווה מתמשך" הוא לא מדע בדיוני ולא פנטזיה והוא פשוט מזעזע (שוב, כתוב היטב, אבל מחריד בגלל התוכן). "היום הגרוע ביותר בשנה" ו-"מתנת יום הולדת בחלקים" נראים מאוד לא שייכים לקובץ הסיפורים הרציניים והכבדים כי הם סיפורי מדע בדיוני טראשיים ומגוחכים בכוונה (ולעניות דעתי הם גם בין החלשים בקובץ). הצד השני של המטבע הוא שכמעט כל אחד ימצא בקובץ הזה משהו לטעמו. אני מאוד אהבתי את שני הסיפורים האחרונים למשל: "הגורגונה של הייזנברג" הוא סיפור קצר מופלא עם פואנטה מעולה, ו-"זכרונם של החיים" הוא ספר עם סיפור מלחמה מיוחד דחוס לתוך פורמט של סיפור קצר. אלה, לדעתי הצנועה ונטולת הסמכות באופן מוחלט, באמת סיפורים ברמה מאוד גבוהה. גם הסיפור "שמיים שבורים" שעל שמו קרוי הספר הוא לטעמי טוב מאוד, אבל מדכא עד זרא. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה.
קרן, הסיפורים שלך נוראים. לא שהם לא כתובים טוב, לא שהם לא מעניינים, הם פשוט נוראים. אם אני מוציא מחשבון שלושה סיפורים שהם די בכיוון של להיות מגוכחים ומטופשים בכוונה, ונשאר עם אוסף הסיפורים הרציניים שבספר אני חייב לומר שהם נורא מבאסים. אלה סיפורים שכמעט עד לאחרון שבהם גורמים לתחושה קשה מאוד בקריאתם. ברבים מהם נראה שהפואנטה היא להשאיר את הקורא עם התחושה הקשה הזו. קורים שם הרבה דברים נוראים, הבעסה מכה פשוט מכל הכיוונים. זה לא בהכרח פסול. אני מאוד שמחתי שזכיתי לקרוא את חלק מהסיפורים המדכאים של קרן. אבל בכל זאת באוסף כזה אקלקטי כשנראה שהדרך היחידה לקבל סוף טוב זה בסיפור מד"ב טראשי במכוון, זה אולי אומר משהו על ההשקפה של הכותבת.
עוד שמתי לב אליו קשור בזה שהגיבורות בספר נוטות להיות נשים צעירות שהן גם אמהות לילדים קטנים, כמו המחברת. זה בסדר גמור כמובן, כל טיפוס אנושי ראוי שיהיו לו (או לה) יצוג ספרותי הולם. מעניין אבל שבשני הסיפורים היחידים (אלא אם כן שכחתי משהו) שהגיבור שלהם הוא גבר, הגבר הזה הוא מין בורג בתוך מכונה ממשלתית קולוניאליסטית או כובשת (חייל של הפדרציה הבין כוכבית או שקול), ובשני הסיפורים האלה המסר המתקבל הוא שהצבא או הארגון הזה ששולח אנשים לחלל הוא מאוד לא מוסרי ולא הגון. ב-"מאה ועשרים כללים בסיסיים לאנתרופולוג" מדובר באנתרופולוג צעיר המתנשא על הילידים עד שהוא לומד את דרכיהם החכמות ו... אני חייב להפסיק לכתוב את זה ולעבור לתאר את "בלדה לחובש" בו הגיבור הוא חובש קרבי מסכן שמפחד מהממשלה שלו לא פחות משהוא מפחד מהאויב, שבכלל לא ברור למה נלחמים בו, ומי בעצם האויב האמיתי ו... שוב, אני חייב להפסיק לכתוב. בקיצור קפטן קירק, התגלה פרצופך האמיתי, אתה מנוול קולוניאליסט.
פעם, זה היה נורא חדשני ומרדני לכתוב דברים פוסט-קולוניאליסטים כאלה. כמין תגובה למדע הבדיוני האופטימי הישן שעודד אותנו לצאת ולחקור את החלל בעוז ובשמחה ובידיעה שאנחנו צודקים וטובים, התחילו אנשים לכתוב שאנחנו לא צודקים ולא טובים, והתחילו לכתוב מדע בדיוני חברתי, והתחילו לכתוב על קולות אחרים, והתחילו לכתוב מטאפורות אנטי-אמריקאיות מסורבלות בפורמט של מדע בדיוני. כל הדברים האלה קרו במגוון איכויות, לפני כמה עשרות שנים, והגישה הזו כבר הפכה לקלישאה. ועכשיו כשאני מתאר את הגישה הזו, אני חייב להפסיק לכתוב באמצע כי הקלישאתיות בצירוף המסרים שבזים לפוטנציאל האנושי, גורמים לי לרצות להקיא. הקלאסיקה היא קלאסיקה מסיבה מסוימת. היא טובה. כמובן שצריך לבקר את הקלאסיקה, ולחדש אותה, ולבחון אותה. אבל גם אם התגובה הביקורתית מועילה צריך לצאת ממנה בחזרה למשהו קונסטרוקטיבי. טוב לבקר שחצנות מדעית אטומה, אבל כשמגיעים לפוסט-מודרניזם אקדמי שאומר לנו שאסטרולוגיה תקפה לא פחות מאסטרופיסיקה כנראה נסחפנו. דוגמא נוספת יכולה להיות פיקאסו שמורד ויוצר אומנות שאף-אחד לא ראה קודם, אבל אז אנחנו מגיעים למוזאונים לאומנות מודרנית שמכילים יצירות שאף-אחד לא כמעט מבין ולא מתעניין בהן ו-"יוצרים" שהרעיון שלהם לאמנות זה למרוח צואה ודם על הקיר. דוגמא יותר פופוליסטית תהיה העונה הראשונה של "משחקי הכס" בה מאוד מרגש לראות את חוסר הצדק המוחלט ולהבין שכל דמות יכולה למות בכל שלב, מול העונה החמישית שבה הזוועה הופכת לצפויה ומעצבנת ואתה רק רוצה להשתחרר מההתמכרות הנוראה הזו לסדרה שמענה אותה כבר חמש שנים. קרן (זוכרים אותה? עליה אני אמור לדבר ולא על השטויות האחרות) כותבת נפלא אבל הייתי רוצה לראות אותה מתקדמת מעבר לשלב ההרס ומעבר לשלב הסיפורים המדכאים וכותבת סיפור שהוא לא מבאס למוות, ולא אנטי, ולא פרודיה. פשוט סיפור מדע בדיוני טוב עם סוף טוב שבו הפדרציה או מקבילתה לא מושלמת אבל היא יותר טובה מרעה, ויש ניצחון לכוחות הטוב, והאנושות מראה שהיא יכולה לעשות משהו מועיל, והגיבור לא מת. וזו יכולה להיות גם גיבורה שהיא אמא לילדים קטנים. זה לא משנה.
ורק כדי להבהיר את עמדתי, כי אנשים נוטים להתבלבל לפעמים בגלל החיבה שלי לביקרותיות, אם אתם תוהים אם כדאי לכם לקנות את הספר הזה, אז אומר זאת כך: אם אתם אוהבים לקרוא סיפורים קצרים מהז'אנרים הספקולטיבים, התשובה היא כן, כדאי לקנות את "שמים שבורים".