אני אוהבת את הפרק הזה. XD אני מרגישה שממנו והלאה הדמויות אשכרה מתחילות להיבנות בצורה טיפה עמוקה יותר, וזה מאוד הדרגתי אבל נראלי שרק בפרק הזה התהליך הזה באמת התחיל.
הפרק עצמו עדיין תלוש (כמו רוב הפרקים בסיפור הזה - זה חלק ממה שדרוש כדי שהאווירה ההומוריסטית תצליח להישמר איכשהו), אבל הוא מוסיף כל מיני פרטים קטנים לעלילה שאני אוהבת, והוא מכשיר את הקרקע בשביל האירועים בפרקים הבאים (כדי שהם ייראו קצת פחות תלושים). אע... טוב, בקיצור. בואו נעבור לפרטים.
אין שינויי דירוג בפרק הזה או שום דבר בסגנון. כן יש אזכור תרבותי, לקראת הסוף יש דיאלוג קטן שמבוסס על השיר "בני ילד רע" ("לפעמים אני ובני משחקים באבא אמא, הוא צועק עלי וגם נותן מכות. אחר כך הוא אומר לי: תשתקי כבר סימה! אחרי מכות באות הנשיקות"). לא נראה לי שיש עוד אזכורים תרבותיים חוץ מזה.
הייתי אמורה לפרסם את זה כבר בשבת, כפיצוי על כל הרשומות שלא היה בהן תוכן סיפורי שפורסמו לאחרונה ברצף. אבל בסוף לימודי התיאוריה בלעו הכל. בתכלס גם עכשיו אני אמורה ללמוד לתיאוריה - אני ניגשת מחר. אוח. קשה לי להאמין שעברו שבועיים וחצי מאז תחילת החופש ועשיתי כל כך מעט דברים ממה שהייתי צריכה לעשות. זה מתסכל.
תגידו, אני היחידה שתפוז מראה לה את הקוביות תוכן כתמונת שגיאה? חשבתי שזו עוד תקלה זמנית, אבל זה ככה כבר כמעט שבוע עכשיו. אני מקווה שזה לא רמז מהיקום שאני צריכה להחליף עיצוב. אני אוהבת את העיצוב הזה.
בבקשה תצביעו בסקר 3:
מקווה שתאהבו את הפרק.
~.~
שארון מתנהגת בצורה מגוחכת בכל פעם שאנחנו מתאספות בבית של אחת מאיתנו.
בעיקרון האספות הללו הן פשוט מסיבות פיג'מות – המארחת קונה פיצה, כל השאר מביאות עוגות ועוגיות וחטיפים ושתייה, ויושבות בחדר של אחת מאיתנו (בדרך כלל זה היה בבית שלי כי ההורים של שארון הם לא בדיוק הטיפוס המארח, ואסתר חולקת חדר עם אחותה. אבל הפעם זה היה בבית של תומי).
בפגישות האלה אנחנו מתאפרות, ומדברות על המון דברים, ומחליטות החלטות לגבי המשיך הפעילות שלנו בתור קבוצה חברתית. כלומר, מדברות על מסיבות נוספות שנרצה ללכת אליהן ודרכים נוספות שבהן שארון רוצה להתעלל ברייכמן.
אסתר מסרבת להתאפר, כמובן, כי היא בוצ'ה של כבוד. ושארון נוראית עם איפור – שנייה אחרי ששמים עליה משהו היא מתחילה לצחוק ולמרוח הכל עם הידיים, כאילו היא לא מודעת לעובדה שיש לה צבע על הפרצוף. אז בתכלס רק אני ותומי אשכרה מתאפרות כמו שצריך, ותומי עצמו פחות מתאפר (הוא מעדיף את המראה הטבעי, לטענתו. לא שיש לי מושג מה זה אמור להגיד). אז לסיכום, רק אני מתאפרת.
"אני באמת חושבת שצריך להעמיד את רייכמן במקום שוב." אמרה שארון, שקועה בתלונותיה השגרתיות על כך שאין לה הרשאה חברתית להרביץ לאנשים סתם. "עבר כבר המון זמן מאז הפעם ההיא שבה נתת לו סטירה, מרידה. זה לא הוגן!"
"נתת לו סטירה?" שאלה אסתר בהפתעה תוך כדי שהיא מכרסמת משולש פיצה. "לא ידעתי. מה הוא עשה הפעם?"
"זה היה די מזמן." אמרתי, משתדלת שלא להזיז כל שריר פנים שהוא לא השפתיים כדי לא להפריע לתומי לגרום לעפעפיים שלי להיראות מעושנים או משהו כזה (הוא קרא לזה 'סמוקי אייז', ואמר שזה פופולארי מאוד. לי אין מושג – את כל מה שאני יודעת על איפור למדתי מאימא שלי, וזה כנראה דברים די מיושנים). "הוא אמר משהו על זה שכל הרוסיות זונות או דבר אחר בסגנון. זה היה בתחילת כיתה ט'... הוא אמר את זה מול הפנים שלי בכוונה כדי לעצבן, ואחר כך צחק עם החברים שלו והצביע עליי, אז הלכתי אליו ונתתי לו סטירה."
"שום דבר לא עוצר את מרידה כשהיא מעוצבנת." צחקקה שארון.
נהמתי לעברה, אבל זה היה נכון. כשכעסתי, לא ראיתי בעיניים. אולי זה היה טוב בעצם... זה עזר לי להגן על עצמי, ולהתמודד עם שארון. אבא תמיד אומר שקיבלתי את זה ממנו, וגם זה נראה לי נכון. בגלל זה כשאני והוא רבים זה מלחמת עולם. וזה קורה לעיתים די קרובות לאחרונה, לצערי.
פעם הקשר בין אבא שלי וביני היה יותר טוב, אבל מאז שיורי התגייס, אבא נעשה לפקעת עצבים. אני יודעת שזה רק מדאגה, אבל זה עדיין הופך את המצב בבית לבלתי נסבל. ועוד יותר נורא זה שאימא עובדת המון, כך שכשאבא נמצא בבית זה לרוב רק אני והוא לבד, דבר שגורר ריבים די בקלות.
אני אוהבת את אבא שלי, אבל הוא לא בן אדם מושלם, והרבה פעמים הוא מנצל את הריבים האלה כדי לתקוף אותי על מערכת היחסים שלי עם אסתר. דבר שהוא ממש לא הוגן, אגב, כי לפני שאבא ידע שהיחסים ביני ובין אסתר הם רומנטיים, הוא ממש אהב אותה (לא כמו שהוא אהב ואוהב את שארון, אבל עדיין). הוא תמיד היה אומר שאסתר היא דוגמה טובה בשבילי ויורד עליי בגלל שאסתר עושה חמש יחידות באנגלית ואני עושה ארבע וכל זה.
בקיצור, הוא חיבב וכיבד אותה מאוד. אבל אז הוא הבין שאני והיא בקטע של זוגיות, והתחיל עם הקטעים המעצבנים שלו.
טוב, זה היה יכול להיות גרוע יותר. אימא בסדר גמור עם הכל ולא אכפת לה, וכשהיא נמצאת בבית כדי להתערב היא בדרך כלל אומרת לאבא להפסיק עם השטויות. וגם אבא לא כל כך נורא עם זה, הוא סתם כל הזמן אומר ש – "זו רק תקופה, זה יעבור לך" ו – "את סתם מתמרדת", כאילו הזהות המינית שלי היא פרובוקציה מחורבנת.
"טוב, היא התעצבנה לגמרי בצדק." אמרה אסתר בגבה מורמת. "אם מישהו היה אומר שכל האתיופיות זונות או משהו בסגנון, גם אני הייתי מכסחת לו את הצורה – וכנראה עושה יותר מאשר רק לתת לו סטירה."
איך אני אוהבת את זה כשהיא מגבה אותי. נישקתי לה את הלחי כדי להראות הכרת תודה. שארון גנחה אל מולנו. "אל תתחילו עם זה שוב!"
"שארון, דיברנו על זה!" קרא תומי בכעס. "תני להן להתמזמז בחופשיות. השתיים הללו צריכות את הפורקן שלהן, אוקיי? תפסיקי להיות מעצבנת."
נשמעה דפיקה חלושה על הדלת וכולנו פנינו להביט בתומי, שנאנח ואמר, "אפשר להיכנס."
אימא של תומי נכנסה, מחייכת חיוך קצת חושש. "אתם רוצים משהו, חמודים? חטיפים? שתייה?" היא העבירה את מבטה מהפנים החצי מאופרות שלי, למבט המרוגז של תומי, לאסתר שנשנשה פיצה בשכיבה ולשארון שנראתה כאילו היא מנסה לשים את כף הרגל שלה מאחורי הראש.
"הסיבה שארגנו את הכל מראש היא כדי שלא תיכנסי באמצע, אימא." זעף תומי, נע במקומו באי נוחות. זו הסיבה שרוב הזמן העדפנו לעשות את הפגישות אצלי – החדר של תומי היה אומנם מרווח יותר, אבל הוא די שנא לארח. הוא לא אהב את האופן שבו ההורים שלו התנהגו מולנו. אבל הפעם הוא היה אחד שהציע שניפגש אצלו, ככה שאני מניחה שהוא היה מוכן להסתכן שזה יקרה.
"בטוח?" היא שאלה בדאגה, ואז נראה היה שהיא לא מסוגלת להתאפק יותר. היא פנתה להביט לעבר שארון ואמרה בדחיפות, "שרון, חמודה, בבקשה תורידי את הרגל משם, את עלולה להיתקע בתנוחה המסוכנת הזאת – אני עושה פילאטיס שלוש פעמים בשבוע כך שדברים דומים כבר קרו לי בעבר, ותאמיני לי, את לא רוצה למתוח גיד – "
"אימא, תפסיקי לנסות לגרום לשארון לא להיות שארון. חלק מהעניין בעצם זה שהיא שארון זה שהיא גורמת לעצמה כאב ואז מתפוצצת מצחוק בגלל זה."
שארון צחקקה ולא עזבה את הרגל שלה, ואימא של תומי נראתה קצת פגועה. "אוה – בסדר – תיהנו בהמשך הערב." היא סגרה אחריה את הדלת.
"למה אתה מניאק אליה?" שאלתי את תומי, מוטרדת.
"כן, באמת." מלמלה אסתר. "הלוואי שההורים שלי היו כל כך נחמדים לחברים שלי."
"אני לא אוהב את האופן שבו היא מתנהגת אליי. נמאס לי מפרסי הניחומים המחורבנים שהיא מתעקשת לתת לי." הוא אמר בפרצוף זועף. "אל תקנו את ההצגה שהיא מעלה. היא ואבא עדיין עצבניים עליי על זה שאני מתעקש להתאפר, ועל זה שאין לי חברים אשכנזים, ועל זה שאני לא מוכן להיות הבן המושלם שלהם. ההבדל היחיד הוא שמאז שאושפזתי הם גם טורחים להסתיר את זה, זה הכל."
שארון אמרה, "הורים מתעללים שכמותם. מצפים ממך להיות חבר של אשכנזים. זה בטח מספיק קשה להיות אשכנזי בעצמך, אבל גם להסתובב עם אשכנזים אחרים?! הציפיות שלהם בשמיים!"
תומי לא היה יכול להחניק את החיוך שלו. "את כזאת מטומטמת, אלוהים." הוא זחל אליה וחיבק אותה, מתרפק עליה. שארון צחקה ועטפה אותו בזרועותיה, מתכרבלת איתו במקום לנסות לעשות תרגילים אקרובטיים מסוכנים עם הרגל שלה.
אני אוהבת את הקשר ביניהם. הם כאלו מתוקים יחד. אני יודעת שאני טכנית אמורה לקנא או משהו, אבל האמת היא שאני פשוט מתמוגגת בכל פעם שאני רואה אותם עושים משהו כזה.
אני ושארון אומנם חברות הכי טובות ואין דרך לערער על כך, אבל שארון מרגישה משהו מאוד מיוחד כלפי תומי. הוא נורא ממתן אותה, היא תמיד יותר רגועה ופחות מגעילה כשהיא לידו, כאילו הוא נותן לה מענה על איזה צורך פנימי שאף אחד אחר לא יכול לספק. זה די מדהים בעיני.
במידה מסוימת גם אסתר משפיעה עליי באותה הצורה – ממתנת אותי. אני ילדה נורא מרירה וכבדה כזאת רוב הזמן, פשוט כזאת אני, אני לוקחת את העולם ברצינות. אבל היא כאילו – קצת משחררת אותי, אני חושבת. היא מרגיעה אותי ועוזרת לי להרפות קצת ונורא נעים לי להיות לידה.
"טוב, בואו נדבר על הדבר שבשבילו התכנסנו." פתח תומי, אבל היה קשה לקחת אותו ברצינות בהתחשב בכך שהוא עדיין היה בתנוחת כפיות עם שארון, שהתרפקה על הכתף שלו וכרכה את רגלה מסביב למותן שלו (זה הזכיר לי למה אני אוהבת להתכרבל עם שארון – היא הכפית הגדולה והיא לא מתביישת בזה). "אתן רוצות לבוא למסיבה ההיא שסיפרתי לכן עליה?"
"זה תלוי. יש סיכוי שיכניסו אותנו? או שזה מקום שמנסה להיראות נחשב?" שאלתי. יש לנו בעיה להיכנס למקומות כאלו. אתן יודעות מה קורה כשרוסייה, אתיופית ותימנייה מנסות להיכנס למועדון... לא, זו לא התחלה של בדיחה. אלו פשוט החיים שלי.
"כן, אתה יודע איך זה, תומי." גנחה שארון, לא מרוצה. "לא כולנו בעלי עיניים כחולות ושיער בלונדיני שנותנים לנו כרטיס כניסה לכל מקום בנקישת אצבע." תוך כדי שאמרה זאת היא קברה את היד שלה בשיערו הבהיר של תומי, שנראה משיי ורך להחריד. "בעזרת השם, ילד, למה אתה כזה יפה?"
תומי חייך חיוך קל וביישני בצורה לא אופיינית אל מול המילים שאלה, והניח לה להתעסק בשיער שלו. לאחר מכן התנער מהחיוך ואמר, "אני חושב שיכניסו אתכן."
"חושב זה לא מספיק." אמרה אסתר, זועפת. "אתה לא יודע כמה זה משפיל."
הוא נראה מהורהר לכמה רגעים. "אתן צודקות." הוא אמר לבסוף בכובד ראש, נושך את שפתיו. "אני אברר. מדובר במסיבה קווירית כך שחשבתי מראש שלא תהיה בעיה, אבל בעצם זה לא בהכרח נכון. אנשים יכולים להיות חארות מתנשאים וגזעניים לא משנה מה הם, ואם אלו סוג האנשים שאחראים על המסיבה הזאת, באמת כדאי להימנע מראש. אני אבדוק."
"אם יתברר שהם אחלה אז אין לי בעיה." חייכה אסתר. "כבר המון זמן שלא יצא לי לצאת למסיבה, עם כל העומס של י"א. ואם זו מסיבה קווירית, אז בכלל." היא הסתובבה לעברי וחיבקה אותי. "נוכל להתנשק בלי שינעצו בנו מבטים."
חייכתי ונישקתי אותה, מתעלמת מגניחת הגועל של שארון ומצווחת הכאב שיצאה ממנה לאחר מכן, כשתומי הכה אותה קלות. "ילד אלים!" היא צרחה, קמה ומנתקת את החיבוק שלהם. "איך יכול להיות שילד עם שיער נעים כל כך יכול להיות כל כך לא נעים באישיות?!"
תומי הפריח לעברה נשיקה. "את מתה עליי."
שארון גלגלה את עיניה וחזרה לחבק אותו. לפעמים תומי גורם לה להתנהג כמוני.
"טוב, אז מה סגרנו לגבי רייכמן?" שאלה שארון, ממשיכה להתלונן. "אני רוצה להכות את הילד. לך הייתה את ההזדמנות שלך להיות אלימה כלפיו, מרידה, זה לא פייר שלי אין."
"הוא מנסה להשתפר ואת יודעת את זה." זעפתי. "הוא חלאה, אבל הוא לא בריון נוראי כמו פעם. הוא אסף את עצמו קצת לקראת הבגרויות, שארון, אין לך הצדקה להרביץ לו סתם ככה. חכי שהוא יעשה משהו מחורבן, ואז."
"גם אם הוא יעשה משהו מחורבן לא." אמר תומי. "אל תתני לו את העונג שבלגרום לך לקבל עונש, שארון. את יודעת כמה המורים אוהבים את רייכמן."
"וכמה שהם לא אוהבים אותי." מלמלה שארון במרירות.
תומי הסתובב אליה כך שהפנים שלו יפנו אליה, חפן את לחיה ונישק אותה על השפתיים. "את לא צריכה את המורים. יש לך אותנו, ואת איציק שחולה לך על התחת."
איציק הוא מאמן השחייה של שארון ותומי. הוא באמת אוהב את שארון. בפעמים שבהם באתי להסתכל בשיעורי השחייה של תומי ושארון (כלומר, הפעמים שבהם בזבזתי את החבילה החודשית של הגלישה בסמארטפון שלי – להסתכל עליהם שוחים זה כל כך משעמם) ראיתי את החיבה שהוא מעניק לה.
הוא כאילו משחק אותה קשוח במהלך השיעור כדי להציג תדמית של המאמן שמתעלל בכולם בצורה שווה או משהו, אבל אחרי השיעורים הוא תמיד מחייך אליה ואומר לה שיש לה עתיד בשחייה ושלעולם לא תפסיק לבוא לשיעורים ושאם היא תפסיק לבוא לשיעורים הוא יתפטר. הוא אוהב גם את תומי (כולם אוהבים את תומי. קשה שלא לאהוב את תומי), אבל עם שארון זה משהו מיוחד.
"איציק סתם מתלהב עליי כי הוא בטוח שאני איזה כישרון גדול. אני בכלל לא בטוחה אם שחייה זה מקצוע חיי כמו שהוא אומר כל הזמן. המחשבה על להפוך את זה לרציני מלחיצה אותי." אמרה שארון. היא הביטה בתומי. "אתה האחד שצריך להפוך את זה לרציני. אתה ממש טוב בשחייה."
תומי הניד את ראשו לשלילה. "זה תחביב טוב, אבל אין לי שום כוונה להפוך את זה למשהו מעבר, שארון. את יודעת איך זה איתי. הסיבה שאני עושה את זה היא כי זה משמש לי ריפוי בעיסוק, לא שום דבר אחר. זו לא סיבה שתחזיק אם אעבור למשהו רציני יותר, זה לא יכול להיות תלוי רק בזה."
"אבל אתה טוב!" ייללה שארון, כאילו מה שהוא אומר פוגע בה אישית. "התנועות שלך כל כך חלקות ומדויקות. אתה נראה כמו דולפין כשאתה שוחה!"
"אולי, אבל את מהירה יותר. ואת אוהבת את זה יותר – אני מניח שזה בסופו של דבר מה שבאמת משנה, לא? את מכורה לשחייה עצמה, בזמן שאני מכור רק לאנדורפינים שמשתחררים במוח שלי אחרי השחייה."
"אנדורפינים בתחת שלי." מלמלה שארון. "גם אתה אוהב לשחות. ו – אוח, לא יודעת. ההורים שלי לא אוהבים את המחשבה שאקח את השחייה רציני, מה לעשות? הם רוצים שאשקיע בלימודים יותר."
"את ממש בסדר לאחרונה, שארון." אמרתי. "במבחן ההוא בלשון קיבלת שמונים. זה שיפור אדיר משנה שעברה. ואת ממש תפסת את הקצב בהיסטוריה, את תהיי בסדר."
שארון הנידה את ראשה לשלילה בעצבים. "רק בגלל שאת יושבת איתי ולומדת איתי כל יומיים אני מצליחה בכלל לעמוד בקצב, מרידה. אם לא היית כאן כבר הייתי טובעת בערימות החומר."
"את לא טובעת בשום מקום, את שומעת אותי?" נעצתי בה מבט מאיים. "את תגמרי את הבגרויות המחורבנות הללו יחד איתי בין אם תרצי בכך ובין אם לא. מצידי אני אעשה לך שק קמח במשך כל הדרך עד לתעודה. אני לא משאירה אותך מאחור."
לרגע היה איזה משהו רגשני בהבעה של שארון, אבל אז היא חייכה את החיוך המטופש הרגיל שלה. "את מדברת אליי כמו שאבא שלי מדבר אל אימא שלי. האם מדובר ברמז שחיי הנישואים שלנו הולכים להתדרדר?" היא הנידה את ראשה לשלילה. "נו, טוב. אם לצטט אבן תרבות עברית ידועה – 'אחרי מכות באות הנשיקות'."
גלגלתי עיניים. "יותר כמו אבן תרבות האלימות הגברית." נאנחתי. "וחוץ מזה, מי מאיתנו היא בני?"
"אני. דאא. את הרבה יותר מידי נשית בשביל להיות בני."
"אל תקבעי לבני כמה נשי או לא נשי הוא צריך להיות!" קרא תומי בטון ספק רציני ספק משועשע.
שארון גלגלה את עיניה. "תשתקי כבר, סימה."
~.~
מקווה שאהבתן/ם,
תצביעו בסקר,
מייטי בי. 