אני הרי בחור ספונטני, נכנסתי לרכב ונסעתי.
ברדיו שידרו שירים יפים, מזג האוויר (במזגן) היה נעים ובדרך לא היו פקקים. החיים הטובים.
אחרי זמן סביר הגעתי ליעד (ככה וייז אמר לפחות) והתחלתי לחפש חניה.
הרחובות הקטנים של תל אביב היו מאוד רועשים בלילה – הרבה אנשים דיברו, צחקו, גידפו (או קיללו). היו גם כמה אנשים שהקימו הרבה רעש תוך כדי מלאכת תיקון הכביש באחד הרחובות.
הרחובות הקטנים של תל אביב היו מאוד רועשים בלילה – הרבה אנשים דיברו, צחקו, גידפו (או קיללו). היו גם כמה אנשים שהקימו הרבה רעש תוך כדי מלאכת תיקון הכביש באחד הרחובות.
ראיתי מרחוק מקום חניה פנוי אך עד שהגעתי אליו כבר שני אנשים רבו על המקום ונראה היה שתיכף יישפך שם דם. מזל ששוטר (מגן האדם) הגיע להפריד ביניהם, אחרת העיר הייתה הופכת לשדה קטל.
המשכתי לנדוד ברחובות מסביב בחיפוש אחרי מקום חניה. עדיין שמעתי שירים ברדיו אבל קשה היה לי להתרכז בזמר כי הסתכלתי על המכוניות החונות בתקוות שווא שמישהו יפנה מקום – אולי אחד מבעלי המלאכה החופזים הביתה. כשחלפתי בפעם השלישית על פני המסעדה אליה רציתי להגיע הרגשתי רעב של ממש כשראיתי את האד העולה מדוודי המרק הגדולים.
מצב הרוח שלי כבר היה פחות טוב. הרגשתי איך כישופה של רעות רוח משתלט על ממלכת הבילויים שבניתי בראשי.
הלוואי שהייתי מביא אתי גדוד שריון שיפנה כמה מכוניות! אבל לצערי הייתי שם יחיד.
אמנם זאת עדיין הייתה אשמורת ראשונה אבל מקום חניה לא נראה. הרגשתי כמו צועני הנודד לנצח בקרון ולא מוצא מקום לנוח בו.
הרגשתי בשל לבעוט במוסכמות ובחוקים ולחנות (או לתקוע יתד) באדום לבן או בתחנת אוטובוס – אבל גם אלה היו עמוסים למדי.
השעה הלכה והתאחרה – כך אמרו לי סיסמאות הזמן שהושמעו ברדיו בין השירים – ואני עדיין לא מצאתי חניה.
כאילו כדי להחמיר את מצבי גם השירים ברדיו הלכו והדרדרו. הם כבר לא היו שכיות החמדה של קודם אלא נשמעו יותר כמו צווחות חריפות בליווי חליל.
כאילו כדי להחמיר את מצבי גם השירים ברדיו הלכו והדרדרו. הם כבר לא היו שכיות החמדה של קודם אלא נשמעו יותר כמו צווחות חריפות בליווי חליל.
החלפתי תחנה.
השיר בתחנה אליה הגעתי נשמע טוב יותר. הקשבתי למילים בתשומת לב: בהתחלה הוא דיבר על אהבה אבל בהמשך עבר לדבר על חובה וקרב ועול – פשוט הכל מהכל. קולו של הזמר היה נעים – הוא שר בקול גדול בלי מורך לב ובלי חשש להישמע זול.
השיר שיפר קצת את מצב רוחי, אבל חניה עדיין לא מצאתי.
שוב ראיתי מרחוק מקום חניה מתפנה. מיהרתי לשם, מוכן לקרב.
בשלב זה הייתי מוכן להילחם על מקום חניה כאילו הוא היה מולדתי היחידה. עוד אספר לנכדיי איך בלילה הזה נלחמתי על מקום חניה וגם ניצחתי.
אמנם מלחמות הן לא דבר חיובי (כך אומר לנכדיי), אבל יש בהן גם דברים טובים. למשל ניצחון.
כן, ככה זה במלחמה. יש לה צדדים רבים.
למשל הנחל הזה שפתאום הציף את הכביש – הוא בקע מתל חורבות האספלט שהשאירו אחריהם העובדים בכביש.
מכיוון שמיהרתי לתפוס את מקום החניה לא הבחנתי בנחל בזמן והחלקתי ביעף ובילל לכיוון המדרכה. התפללתי שלא אפגע באף אדם או רכב בזמן שניסיתי להשתלט על ההגה ולבלום בהדרגה כמו שלמדתי בקורס נהיגה מונעת.
בזווית העין ראיתי איש זונק בניסיון (מוצלח לשמחתי) להתחמק מהמכונית שלי. איש אחר נפל – אבל לא בגללי – אלא בגלל שהוא מעד על תל חורבות האספלט.
הצלחתי להשתלט על הרכב ונעצרתי באמצע הכביש. נשמתי לרווחה, הלב שלי עדיין דפק בפראות - ואז שמעתי יריה. הייתי בטוח שזה סופי אבל אחרי שנייה מתוחה הבנתי שהקול בסה"כ נשמע מאגזוז של קטנוע חולף.
העזתי להרים את מבטי וכמו שחששתי – מקום החניה שראיתי קודם כבר נתפס.
החלטתי לוותר על המסעדה ולחזור הביתה.
הלילה הזה ייזכר אצלי תמיד כליל חניה.
מוסר השכל: תל אביב היא עיר ללא הפסקה וללא חניה
שבת שלום!
תודה לנתן אלתרמן שכתב את השיר המקורי ולליאור - חתולי8 - שהציעה לי לכתוב עליו.
הפעם אני בטוח שקצת סטיתי מכוונת המשורר.
הפעם אני בטוח שקצת סטיתי מכוונת המשורר.
והרשומה המומלצת היא – האצבעון של ברוריה - בבלוג של המיזנטרופית