יום נשואין

יום  נשואין.

היום? כן היום ואני כמעט שכחתי.

לפני 55 שנה עמדתי מתחת לחופה ואני נערה, מאד  צעירה הייתי,

גדלתי מאז ,התבגרתי ,ילדתי ולימים גם להיות סבתא זכיתי, בורכתי.

ובכל השנים האלה היינו יחד,  היו שנים טובות עם טעם של עוד כמו פרי הדובדבן,

אוכלים אחד ומיד רוצים עוד אחד.

היו גם  ימים   מעט קשים  כמו הגרעין  שבקושי רואים  אך מרגישים היטב .

בצהרים עת הנכדים ישבו לשולחן ואכלו את הקובה האדמה שלי

 והוריהם  ישבו ושוחח בנחת,   חזר אישי מהשוק ,ישר למטבח,

לא ראיתי מה הניח על השולחן רק ראיתי שניגש אלי ובידו סלסלת דובדבנים,

קטנים, יפים אחד אחד ואדומים כדם,

הגיש לי ואמר "זה לחתונה", לא הבנתי לא קלטתי, איזה חתונה ,שאלתי

והוא ענה רק במילה אחת -היום, שאלתי מה היום? כן, נכון היום ה10 לחודש.

ואני לא זכרתי, הושיט  לי ואמר זה בשבילך תאכלי,

ואני כל כך התרגשתי כאילו הביא לי תכשיט זהב עם יהלום ואפילו יותר.

המילה האחת שנאמרה בשקט , חתונה.

הוא יודע כמה אני אוהבת את הקטנים האדומים האלה,

מתענגת על כל אחד ואחד  כאילו הוא האחרון על פני כדור הארץ

רך, מתוק ועסיסי  ופתאום בפנים גרעין קטן קשה כאבן..

כך אני רואה את תפקידי כאשה, כאם ,כסבתא, חזקה כמו החרצן  מבחוץ

ורכה כמו הדובדבן    מבפנים,  מאחדת ומגבשת את המשפחה

שלה  סביב הבית  שבנתה יחד עם האיש שלה.

עוד החזיק ביד שקית פטריות טריות יפות ולבנות כולן ,

כמו כלות שרוקדות ומרחפות על רחבת הריקודים ביום חגם.

אני את שלי קיבלתי, דובדבנים ופטריות וכתוספת אבטיח אדום ומתוק.

מה עוד צריך? אני? רק בריאות ולהמשיך את הביחד.

אילה