סנו אהבת חיי איננו.
היום בצהריים קיבלתי מאימא שלי את שיחת הטלפון שחששתי ממנה בשלושת החודשים האחרונים. סנו לא יכול לקום בכלל, והוא מחזיק את הראש שלו בזוית עקומה, ולא מצליח להרים או ליישר אותו. וכמובן היא אמרה שהיא רוצה להתקשר לוטרינר הנהדר שלנו צפריר, ולהרדים אותו.
בדיוק הייתי בעיר, והכנתי לחברה שלי הפתעה, לכבוד המלטת הכלבה היפיפיה שלה תותי. ככה שזה ממש לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב. התכוונתי לכתוב פוסט אופטימי, עם תמונות של תותי והגורים, והתרגילים שהם עושים, מאחר והם רק בני שבוע ימים. ובמקום זה, אני צריכה לכתוב על פרידה מכלב שליווה את חיינו ב15 השנים האחרונות. ואין לי מושג איך אומרים שלום לחלק כל חשוב בחיים? כלב כל כך מיוחד ואהוב, שלא סתם אני מגדירה אותו כאהבת חיי. ולי היו לא מעט כלבים בחיים, אבל אף כלב לא היה חשוב או מיוחד כמו סנו.
כלב כל כך מיוחד, שהיה בטוח שהוא חתול.
והתחביב הגדול שלו, כשאימא שלו היתה בחיים, זה להביא הביתה גורי חתולים נטושים, כשהוא יודע שהיא שונאת חתולים. שטיח פרווה מהלך, שמדבר חתולית שוטפת, ומטפל באנרגיות. כל פעם שלא היינו מוצאים משהו, או נמצאים בבעיה, הרבה פעמים היה מספיק להגיד או לחשוב, סנו עזרה בבקשה. וכמו בדרך פלא, היינו מוצאים את מה שחיפשנו, או שהבעיה היתה נפתרת, לפעמים בצורות שאפילו לא חשבנו עליהם, רק כדי שנדע מי מאחורי זה. איך אפשר להגיד שלום לאהבה כזאת??.
אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה, כשסנו החליט לעשות התקפת לב לכמה חתולים בשכונה. כשיצאנו לאחד מהטיולים הרגליים הארוכים שלנו, הוא ראה חתול פרסי כחול יפיפה, ומיד רצה לגשת אליו ולהגיד לו שלום, ואם אפשר לשחק איתו כמו שהוא אוהב ורגיל. אבל כל מה שהחתול ראה, זה כלב צ'או צ'או ענק שמתקרב אליו, וכנראה רוצה לעשות ממנו ארוחת צהריים. באותה שניה, כשהחתול בא להרים רגליים, ולברוח הכי מהר שהוא יכול, סנו נשכב לי באופן פתאומי על המדרכה, בלי להסתכל ישירות על החתול, רק להגניב אליו מבטים מפעם לפעם, כדי לוודא שהוא עוד שם ולא ברח, והתחיל לעשות מייאו מייאווו מייאוווו, בקול מתחנן כזה. מי שלא היה שם, לא יכול לתאר לעצמו את הפרצוף שהחתול המסכן הזה עשה.
הוא התיישב בתנוחה מוזרה כזאת, חצי בדרך לבריחה, חצי מסתכל על סנו בזהירות. הסתכל על סנו, הסתכל עליי, ואז על סנו שוב, ואז עשה מין מייאו? שואל כזה, והפרצוף שלו אמר הלו! אתה כלב! מה פתאום אתה מדבר חתולית לעזאזל?מה עובר עלייך? השתגעת? והוא הסתכל עליי במבט נוזף כזה שאמר גברת, הכלב שלך לא יודע שהוא כלב?אולי כדאי שתסבירי לו את ההבדל. אני הייתי על הרצפה מצחוק. ועל הספסל לא רחוק מאיתנו, ישבו זוג מבוגר והאשה אמרה לבעלה: וואי הכלב הגדול הזה עשה מייאו עכשיו! ובעלה השיב לה כצפוי, כלבים לא עושים מייאו, רק חתולים. את צריכה להפסיק לשתות עכשיו. ואז אחרי שהיא לחצה עליו לראות בעצמו, הוא הסתובב, וראה שמי שעושה את המייאו שהוא שומע זה הכלב, ולא החתול המבולבל לגמרי שישב מולו, ויכולת לראות את הפנים שלו נהיים לבן קיר, והוא כמעט התעלף. בסופו של דבר, החתול הזה נהיה אחד החברים הטובים של סנו. והיה מחכה לנו כשהיינו יוצאים לטיולים היומיים, ומלווה אותנו והוא וסנו היו משוחחים בחתולית כמובן, כשכל הזמן הזה, כמעט מי שהיה נתקל בנו, היה מקבל תגובה כזאת מצחיקה, שבה הוא היה פוקח עיניים לרווחה, הלסת התחתונה היתה צונחת, ולפעמים הוא היה מעין מגרד את הראש, ואומר למי שהוא היה מדבר איתו, אם הוא היה מדבר עם מישהו בטלפון או שמישהו היה איתו, ראית? הכלב הזה מדבר חתולית עם חתול!
או את/ה לא קולט/ת מה ראיתי עכשיו, כלב וחתול מטיילים ביחד, ושניהם עושים מייאו. מה שאותי היה מצחיק בטירוף כל פעם מחדש.
אחרי שסנו הורדם, צפריר התקשר לבית הקברות שבו קברנו את ליידי גם כן, כדי שיגאל יבוא לקחת אותנו.
נסענו עם יגאל אני ואימא, כשאני לא יכולה להפסיק לבכות או לעזוב את סנו שלי, רק כדי שאגלה שהבן זונה הטינופת שחי עם אימא שלי, החליט בזדון להגיע ללוויה של סנו בלי הזמנה, או שככה חשבתי. וכששאלתי את אימא שלי מה הוא עושה שם? היא ענתה לי באדישות מוחלטת הוא גם רוצה להיפרד מסנו. כשהיא יודעת היטב שהסיבה היחידה שהוא הגיע לשם, זה כדי שהוא יוכל להשתלט על הלוויה שלו, ואם הוא יכול אז גם להרוס לי את הפרידה מסנו.
הרי בלוויה של ליידי הוא לא היה, למרות שהוא רצה. אחרי שהבהרתי לאימא שלי, שאני לא מוכנה שהוא יהיה שם. שזה צריך להיות רק אני והיא. והיא קיבלה את זה אז. אז עכשיו לעשות תרגיל כזה? בלוויה של החיים שלי? כשהיא יודעת היטב, שרק כמה שעות קודם הוא צרח עליי שאני אעוף מהבית שלו, כשבאתי לקחת את סנו עם דורית. וניסה למנוע ממני להיפרד ממנו בבית. אז זה אמור להיות מובן מאליו שהלוויה של סנו, בדיוק כמו זאת שעשינו לליידי, היא טכס של שנינו בפרטיות. מאחר ושנינו היחידים שבאמת אהבנו אותו בלי תנאים, והוא אהב את שתינו. וכמובן בזמן שאני עמדתי ליד הקבר של ליידי, מחכה שיגאל ישים את סנו בבור, ויקרא לנו לבוא להיפרד ממנו לפני שהוא מכסה, כמו שהוא עשה עם ליידי, ומנסה לחשוב איך להגיד שלום לכלב שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר פרט לבאפי המתוקה שלי, ולא יכולה להפסיק לבכות. החתיכת חרא טינופת הזה, לקח את המעדר, אחרי שהוא אמר ליגאל, אני אכסה אותו, ויגאל אמר לו לא! הם צריכים להיפרד ממנו קודם. אבל איך הוא יכול להשתלט ולהרוס את הקבירה של סנו אם הוא יקשיב? אז הוא תפס את המעדר והתחיל לכסות את הקבר בכל זאת!!. אני הייתי בהלם. ניגשתי לאמא שלי ואמרתי מה הוא חושב שהוא עושה? ומה התגובה שלה? אל תעוררי מריבות עכשיו! אני! אני מעוררת מריבות! כשהחרא שבכלל לא היה אמור להיות שם, מכסה את הכלב שלי, בלי
רשות, ובלי לתת לנו להיפרד ממנו במכוון. אבל אני זאת שמעוררת את המריבות? אז פשוט הסתובבתי והלכתי. ואחר כך היתה לה חוצפה לשלוח לי הודעה למה ברחת? כאילו שהיא לא יודעת טוב מאוד למה עזבתי.
מבחינתי זה דבר שאני לא יכולה לסלוח עליו! לא תהיה לי עוד הזדמנות להיפרד מהכלב שלי. ועצם זה שהיא העדיפה לא לעורר מהומות, במקום להגיד לו מיד מה אתה עושה? תפסיק מיד. אומר לי מה ההעדפה שלה. ואת מי היא בוחרת אם היא צריכה לבחור. במיוחד כשהיא רואה כמה אני שבורה, ויודעת טוב מאוד כמה סנו היה חשוב לי, וכמה אני לא מסוגלת להיפרד ממנו. כי אמרתי את זה לא פעם בימים האחרונים, שאם סנו הולך, אם אני מאבדת אותו, אני הולכת ישר אחריו.
אז נכון, יש לי את באפי בשלוש השנים האחרונות, אבל זה לא דומה לקשר ולאהבה שהיו ביני לבין סנו. ואימא שלי יודעת את זה היטב. אבל היא מתנהגת כאילו שאם היא לא בוכה, למרות שאני יודעת שכואב לה כמעט כמוני, לאבד את הכלב האהוב שלנו. אז בסדר שאחרים יפריעו לנו להתאבל.
סביר מאוד להניח, שהסיבה היחידה שלא נדרסתי בדרך הביתה, מאחר ולא יכולתי להפסיק לבכות, זה רק בגלל ההשגחה של סנו האהוב שלי, ובטח גם של ליידי שלנו. מאיפה שהם נמצאים.
אחר כך אני מדברת עם יאיא הידיד שלנו מסער, כדי לעדכן אותו כמו שהבטחתי, רק כדי לגלות שהוא נסע איתם באוטובוס, והחתיכת טינופת זבל העיז לומר לו, מי היא בכלל שתגיד לי לאן לבוא ואם לבוא, והאם אימא שלי אמרה לו משהו? כלום! אז בסדר. אם היא מעדיפה אותו על פניי, כשהיא יודעת היטב שהלוויה של סנו היתה אמורה להיות רק סנו אני והיא! אפילו לא אחותי, להזמין את הפיסת חרא הזה, כשהיא יודעת שאני לא סובלת אותו והוא לא סובל אותי, וכשהיתה לו החוצפה, כשבאתי לקחת את סנו עם דורית, להתחיל לצרוח שאני אעוף מהבית שלו, כי הוא לא מסכים שאני אכנס לבית שלו, כאילו שאני שואלת אותו משהו. אז אותו היא מזמינה? כשהיא יכלה להגיד לו אל תבוא עכשיו, אנחנו צריכים להיפרד ממנו רק אני וגלית. בדיוק כמו שעשינו בלוויה של ליידי. שזה גם משהו שהייתה לו חוצפה לעשות. להגיד כשחיפשנו את הקבר של ליידי, עשינו לה מצבה כחולה. מי זה עשינו? אתה הוצאת גרוש אחד בחיים העלובים שלך על הכלבים שלנו? כלום! את כל הטיפול בסנו בשנים האחרונות, אני עשיתי! אני שילמתי לוטרינר, ודאגתי לקנות לו את האוכל, במיוחד כשהוא היה צריך אוכל מיוחד שיקר הרבה יותר. ולדאוג לו להרבה קופסאות של אוכל רטוב, כדי שנוכל להחביא בפנים את הכדורים נגד כאבים. ולקנות לו הרבה חטיפים. הוא לא הוציא גרוש בחיים שלו על משהו חוץ ממנו. אבל לקחת קרדיט על דברים שאחרים עשו? זאת המומחיות שלו.
היחידים שטיפלו ואהבו את סנו, מאז שהוא היה גור שובב, שמפתה את כל הכלבים של השכונה, להיכנס לבריכת דגי זהב של השכן, ואז עומד בצד עם פרצוף תמים של אני עשיתי משהו? אני בכלל פה בצד, לא ראיתי כלום, לא עשיתי כלום. זה רק אני ואימא שלי. אני טיפלתי בצד הכספי, ואימא שלי גידלה את סנו בפועל. אני הוצאתי אותו לטיול כשיכולתי, כשהייתי מגיעה לביקור, וכשעברתי לנהריה בעקבות הסרטן והאיידס, ולפני שלקחתי את באפי, כל לילה היינו יוצאים לטיול ארוך. זה היה הזמן שלנו. של סנו ושלי, לבלות ביחד. בלי הפרעות, בלי רצועה, כי הוא כמו באפי, לעולם לא היה מתרחק ממני יותר מדי, למקרה שאקבל התקף. ועכשיו הוא איננו, ואני לא יכולתי אפילו להיפרד ממנו, בגלל שאמא שלי מעדיפה לא לריב עם הטינופת שהיא חיה איתו! זה מה שהיה לה יותר חשוב. אז אם זה סדר העדיפות שלה, וזה מי שהיא מעדיפה בחיים שלה, סבבה. כמו שאני יכולה להסתדר בלי אחותי בחיים שלי, כמו שגיליתי בחודשים האחרונים. אני בהחלט יכולה להסתדר בלעדיה. במקום להיות עדיפות שניה, לחתיכת טינופת שהאוויר שהוא נושם, זה בזבוז של אוויר,, ושאפילו הילדים שלו מתעבים אותו. ביום שישי, אמרתי לאימא שלי שאני לא חושבת שאפילו הילדים שלו מתעבים אותו כמו שאני מתעבת אותו, והיא אמרה שאני טועה שהם שונאים אותו יותר. אז מצטערת, אבל היא טועה.
אף אחד לא מתעב את החתיכת זבל הזאת כמוני! אפילו לא הילדים שלו. לא סתם הם שומרים על מרחק ממנו, ולא רוצים שום קשר איתו. הם יודעים שלרוע מזלם, הם זכו בטינופת שלא ראויה לחיות "כאבא". כמה שאני לא מסתדרת עם אבא שלי, והיתה תקופה שלא דיברתי איתו. הייתי מעדיפה אותו כאבא, על פני הפיסת זבל הזאת בכל יום. למרות שזה לא ממש מפתיע אותי שהוא עדיין חי. אפילו השטן יודע, שבגיהנום אפשר שיהיה רק שטן אחד.
באפי יושבת פה לידי על הברכיים, ובטח לא מבינה למה אימא לא מפסיקה לבכות מאז שהיא חזרה הביתה. או אולי היא כן יודעת, היא יודעת שמשהו השתנה, והיא יודעת כמה סנו היה חשוב לי. כל פעם שטיילנו עם הכלבים,ברגע שאני לקחתי את סנו, באפי הייתה שומרת מרחק, ונותנת לי לבלות איתו. ורק ברגע שהייתי מכניסה אותו הביתה, ועוזרת לו לעלות את המדרגות, היא היתה ניגשת אליי וכאילו אומרת עכשיו תורי נכון? לאן הולכים?
אני בכלל לא בטוחה שאני מסוגלת להמשיך בלי סנו. הוא אהבת חיי. הכלב הכי מתוק ומקסים ושובב שהיכרתי. ואני פשוט לא מסוגלת להיפרד ממנו. פשוט לא יכולה להגיד לו שלום.
המלך סנו הראשון:
סנו והחתולה האהובה עליו ניקסי, בפוזה אופיינית:
סנו בודק את הארנביה, ומשגיח עליי ועל סנו הארנב שנקרא על שמו, ועל פולי שאותה החזיקה אחותי הידועה בכינויה סתומי:
סנו עושה מה שהוא אוהב יותר מכל לטייל:
