בזמן האחרון אני מביטה בך אחרת. הניצוץ החולמני שהעיניים לבשו אבד, הסערות שכחו זה מכבר, הפרפרים שרפרפו בתוכי בכנפיים בהירות שעה שהיית פותחת את דלת הבית, התעופפו אל אביב של ארץ אחרת.
את נעצבת מול המבט הזה שלי, זעה בשנתך בחוסר מנוחה. אתמול בלילה שמעתי את הבכי שלך, דק ומיוסר, הרגשתי את הגוף שלך רועד בין הסדינים הנקיים, ולא יכולתי שלא לאסוף אותך אלי, לערסל אותך בין רגליי וללחוש לך שזו רק תקופה, שיהיה בסדר. עמוק בפנים ידעתי שהמילה ''בסדר'' רחוקה מ''טוב'' ושהמילים שלי עייפות ורדודות, אבל האף שלך בשקע צווארי היה רטוב, והשפתיים הרכות שלך נפתחו ונסגרו בקצב מהיר, ואני לא יכולתי להרים את מבטך אלי ולספר לך אחרת...
בבוקר הבטתי בך מזווית העין, בידייך הארוכות שהתפתלו אל מחוץ לחולצת הלילה האפורה, הרחבה, בירכייך הבהירים שעטפת בחצאית מקסי כחולה, בעינייך הגדולות, הכהות, שהדגשת בפס אייליינר עבה במיוחד. חשבתי כמה אהבתי לאחוז בידייך, ללטף לירכייך, להביט עמוק בעינייך היפות. על איך שהאהבה מתה בסוף, בלי כל הודעה מראש, בלי להכין אותך ואותי שכלואות יחד באותו בית שהיה כה נעים עד לא מזמן.
לבסוף נגשת אלי בחיוך שידעתי שלבשת בקושי רב, נשקת לי ברוך האינסופי שלך וביקשת שלא אבלה את הבוקר החופשי היחיד שלי במיטה. אחר-כך פסעת זקופה אל הדלת, שלפת בתנועת היד המוכרת את תיק הזמש האדום, הגדול, ואמרת ''שלום'' קטן.
ועכשיו, החלל העצום שנפער בתוכי התמלא בעצב, בכעס עצמי וחוסר אונים, וכל הרצונות שלי מסתכמים בכך שתאספי אותי אלייך, תערסלי אותי בחום ותלחשי לי שזו רק תקופה ויהיה בסדר.