ילד מאוכזב

משחק הגימודים, הוא משחק נחמד.

משחק בו הילד (הגמד) חש מוערך על-ידי תשומת לב של חבר לתקופה קצרה ומוגבלת.

משחק חברתי המאפשר שיתוף פעולה עם ההורים להתמודדות עם החיים.

המשחק המלמד אחריות, אכפתיות, תכנון, חשיבה יצירתית ומחוץ לקופסא.

אך גם התמודדות עם ציפיות ובעיקר אכזבות.

בני הצעיר השתתף במשחק זה, למרות שלא רצה בכך.

מראש אמר לי, שהוא יתאכזב מאחרים, כי אנחנו נשקיע והם לא.

הצלחתי לשכנע אותו להצטרף למשחק והבטחתי שיהיה בסדר.

כשקיבל את שם הענק שלו, רץ לחנות לקנות מספר ממתקים ייחודיים, סידר בסלסלה, כתב פתק ומסר.

ביום השני, התעורר בשעה מוקדמת ועזר לי להכין לחמניות בייגל מהירות, מרח בגבינה, סידר, כתב פתק ומסר.

אבל ליום השלישי... החליט כי הוא לא רוצה לעשות כלום.

הלך לישון כאוב ומאוכזב.

לא עניין אותו שיאכזב את הגמד שלו למחרת.

הוא השקיע, אני השקעתי והתחושה שלאחרים לא אכפת... צורבת.

ביום הראשון, הגיע לקייטנה וראה את המתנות שהחברים קיבלו, דברים מרשימים: סלסלות ממתקים מפוארות, ארוחות בוקר מפנקות של פנקייק וקצפת, שלטי ענק פזורים בקיבוץ ומבשרים בוקר טוב.

ואילו הוא קיבל חץ מאיר. יש לו עשרות חיצים כאלה- מה רבה היתה האכזבה.

שוחחנו על כך. הסברתי לו שלא תמיד יודעים מה לתת בפעם הראשונה.

שלא כולם יודעים לחשוב מחוץ לקופסא.

שלא כולם יודעים שיש לו המון חצים כאלה.

ומחר, לאחר שראו מה אחרים הביאו, בטח יקבל משהו נחמד ופחות מאכזב.

והמחר הגיע...

שמונה שעות היה בקייטנה.

חזר הביתה עם דמעות בעיניים: "אמא, לא קבלתי כלום".

נתתי לו סלסלה קטנה של ממתקים שאני שומרת לשעת חירום.

בקבוצת הוואטסאפ, החלו להעלות תמונות של כל החברים עם המתנות שקיבלו. כולם עם עיניים מאירות.

והלב הקטן שלו נחמץ. לו אין תמונה. הוא לא קיבל כלום.

כתבתי למדריכה הודעה וסיפרתי לה על אכזבתו.

לאחר שעתיים חזרה אלי בשיחת טלפון.

אמרה שהיא יודעת שלא קיבל, ששוחה איתו. הסבירה לי שהילד רוצה שההורים יעזרו בקישוט, כתיבה- השד יודע מה.

והבטיחה שבמהלך הערב יקבל הפתעה.

סיפרתי לו על השיחה.

כל חצי שעה, חזר לברר מה היא אמרה.

אחרי השעה 20:00, הפסיק לשאול.

הסתגר בממ"ד, קרא ספר.

נביחות של הכלבים בחוץ העידו כי משהו בא.

הציץ לסלון, ראה חבר שלנו וברח חזרה לממ"ד.

ראיתי את האכזבה בעיניים, את חוסר האמון.

התעלמתי בכדי לא לדרוך על הפצע.

בסופו של דבר נרדם.

כתבתי הודעה נוספת למדריכה. הודעתי לה שהלך לישון כאוב ומאוכזב.

לא קיבלתי תגובה.

מחר ילך לקייטנה ללא גימודים. הוא לא מוכן לשמוע. לא מעניין אותו.

ילד מאוכזב, יאכזב ילד אחר.

הכנתי גימוד למקרה חירום (מחר אני מתלווה לפעילות), במידה ויקבל, שלא ירגיש רגשי אשם שלא הכין.

אך גם במידה ויקבל מחר משהו, העלבון של היום צורב.

לא נעים ללכת לישון עם לב שבור.

זהו חוסר אחריות של ההורים. גם סתם סוכריה עלובה, היתה יכולה לשנות את מצב הרוח.

הורה שלא מסוגל לעמוד במשחק, שמראש יבקש לגרוע את ילדו מהמשחק.

לא ייתכן שילדו יהנה מהמשחק בזמן שהוא עצמו מאכזב אחרים.

זהו לקח חשוב לחיים, לקח שהוא כבר הבין מזמן- לא רצה להשתתף, בכדי לא להתאכזב.

חבל שילד בן 9 כבר יודע שהאחרים מאד מאכזבים.

אוהבת אותך ילד שלי, אלה החיים, הם מלאים באכזבות.

אבל דע, שאבא ואמא תמיד מאחוריך.

דאג להיות למופת, תהיה אחראי, אל תאכזב אחרים.