-
מאחר ומצאתי את עצמי עונה עשרות פעמים על השאלה- איך הבנתי שאני אלהורית, אז הנה, סיכום ממצה של תולדות הזמן (שלי), גם בשביל השיתוף של סקרנים וגם בשביל לקצר לי את הזמן פעם הבאה שאשאל :-P
לי היה ברור לגמרי שיהיו לי ילדים, לא היתה שאלה בכלל. אני אדם סופר מתוכנן לעתיד וכל ההחלטות שלי בתחילת שנות ה20 לקחו בחשבון שיהיו לי ילדים בתחילת שנות ה30 לחיי, זה היה לי ברור והתכוננתי לקראת זה בהתאם.
לא הרגשתי רצון לילד, לא היתה בי שמץ של כמיהה, היה לי פשוט ברור שזה חלק מהחיים, כמו להתחתן או לעבוד, לא עלה על דעתי אחרת (למרות שהכרתי אנשים בלי ילדים, אבל בטח שלא הכרתי את המושג אלהורות).
כשהגעתי לגיל 29 גם התחלתי לממש את העניין, התחלתי ללמוד את הנושא, מאחר ואני לסבית זה היה כרוך גם בהחלטה של איך (עם או בלי אבא ידוע, בנק הזרע וכד'), התחלתי לעבור בדיקות רפואיות מקדימות כדי לראות שהכל תקין ומוכן (ידעתי שיש לי בעיה מסוימת שיקח זמן לטפל בה).
עוד לפני שהבנתי בעצמי, כבר בעצם היו אנשים שאמרו לי שעצם זה שאני כל כך מתעסקת עם זה (שזו בעצם דרך לדחות את העניין ולדחות ולדחות) ולא רצה לעשות ילד ברגע זה, זה כבר מעיד על זה שאני לא במקום הריגשי המוכן לילד. אבל לא התייחסתי לזה, אני אדם מאד פרקטי, ברור היה לי שיש שעון ביולוגי והפוריות יורדת עם הגיל ושזה הגיל האידיאלי לעשות ילדים.
ואז נגמרו כל הבדיקות הרפואיות, הרבה יותר מהר משציפיתי, והרופא נתן לי איזה גלולה קטנה בצורה של סוכרזית ואמר לי שבחודש הבא אני יכולה כבר לעשות הפריה!
זה, זה היה היום שחזרתי הביתה והמוח שלי התחיל לרוץ בטירוף, הבנתי שהדבר שאני הכי לא רוצה בחודש הבא זה להיות בהריון, שהחודש הבא זה הרבה יותר מידי קרוב לי ושחשבתי שזה יקח הרבה יותר זמן והיה לי נוח עד עכשיו לדחות ולדחות. עדיין לא עלה בדעתי שאני לא רוצה, אבל תחושת הבהלה שההתממשות של זה גרמה בי העלתה בי את השאלה- למה כל כך נבהלתי? ופתאום העיזה לעלות בי השאלה שמעולם לא נשאלה קודם- האם יתכן שאני לא רוצה? אני זוכרת שלקח לי המון המון המון זמן בכלל להציע את הרעיון הזה בקול רם לעצמי ולזוגתי, פשוט זה היה כל כך רחוק ממני ומצד שני, כל כך נכון לי באותו זמן.
ואז החלטתי שאם זה כל כך מרגיש לי לא נכון, והמניע העיקרי שלי הוא השעון הביולוגי, אז אני אמשיך לחכות, בסך הכל אני בת 30 ואפשר עוד לחכות. חיכיתי, קראתי המון נשים שסיפרו על הורות, על לידה, על הטוב ועל הרע, השתתפתי בדיונים, ובעיקר קראתי את מי שאמרו- כשאת רוצה ילד את יודעת את זה, "הרחם שלך צועק", ובאמת, אנ מכירה נשים שהכמיהה לילד היא המניעה לחיים שלהם. חשבתי שזה יגיע אצלי, שזה רק עניין של זמן, החלטתי לעשות את ההחלטה שתשנה את חיי,להביא ילד, רק כשארגיש את זה כצורך פנימי, כמשהו אמיתי מבפנים, בשלב ההוא של חי כבר היה לי מספיק ניסיון חיים כדי לדעת שתמיד כשהתפשרתי על הדבר "הנכון" זה לא סיפק אותי, הדברים הכי טובים שיש לי בחיים הם הדברים שהלכתי עם הלב ועם המון "פשן" והם הדברים שעד היום עושים אותי מאושרת, גם כשעל הנייר מבחינת כל מה שמחנכים אותנו כנכון, הם לא מתאימים. (גם זוגית, גם מיקצועית, גם הבחירה לחיות כלסבית). -
תמיד מאיימים שנתחרט.. אני עדיין מחכה לחרטה, או לפחות לכמיהה. אני בת 39 שבוע הבא, אני בדיוק 10 שנים בתהליך הזה, לא רק שאני לא מרגישה שהשתנה כלום מבחינת עניין כמיהה וחרטה, אלא להיפך, מהרגע שנפל לי האסימון שאני שלמה עם זה שלא אביא ילדים, התחלנו לעשות החלטות חיים שונות לגמרי, פתאום תחושת החופש גדלה ברמות שלא יכולתי לדמיין קודם. ההחלטה איפה נגור, במה נעסוק מקצועית, מה החלומות שלנו לעתיד, הכל קיבל פתאום זוית חדשה לגמרי ואיפשר לי לפחות לממש פנטזיות שלא חשבתי שאני אצליח לממש לפני גיל הפנסיה, למעשה, אני לגמרי חיה כמו פנסיונרית מחפששת בזמן שאני בעצם בת 39 ולא בת 69, וזה נחמד לנפש שלי ברמות על
אני מאד קשובה לעצמי, כי אלו רגעי הבחירה האחרונים, אני כל הזמן שואלת את עצמי- משהו השתנה? את רוצה אחרת? יש בך התלבטות? אני מחכה לסימן, לרצון, משהו. זה לא קרה. לפחות לא בינתיים.
יתכן שאתחרט בעתיד, אבל הרבה יותר מפחיד אותי להתחרט בעתיד על זה שהחלטתי כן להביא ילדים לעולם, זו החלטה שאין ממנה חזרה, ולכן חרטה מבחינתי הרבה יותר מסוכנת כשמעורב בה ילד שלא באשמתו.
היום בדיוק ישבו אצלי בבית פרלמנט הזקנות של אמא שלי ודיברו על חרטות בחייהן, הן כולם התחרטו על בחירות הנישואין שלהם (לא הילדים אלא הבחירה בבעל), ההסבר שלהן היה שהן היו צעירות מידי, לא הבינו למה הן נכנסות, ושזה היה הדבר הכי נורא שהן עשו לעצמן בחיים אבל הן לא יכלו להבין את זה קודם, בדיעבד הן לא היו חוזרות להחלטה הזו. לדעתי, למרות שהן לא דיברו על הילדים, הבחירה בבעל היא בחירה בדר"כ, במיינסטרים, בדרך חיים מאד מסוימת, שכוללת גם ילדים, השתעבדות כלכלית, בחירת מקצוע שמשרת את הצרכים הכלכליים וכו'.. לכן אני בכנות חושבת שזה לא חרטה רק על הבעל אלא על צורת החיים שלהן לפני שהפכו לפנסיונריות עצמאיות ומעופפות שמבסוטיות מהחיים שלהן היום. למה צריך לחכות לזיקנה כדי להיות שם?
ובינתיים? בינתיים יש לי "בת מאומצת", בחורה בת 22 שאני נותנת לה המון אהבה ותשומת לב, והיא לנו, אבל היא כבר אדם מבוגר שדואג לעצמו והיחסים לגמרי מושתתים על בחירה חופשית ולא מחוייבות מולדת, וזה לגמרי משמח אותי, את שאר האהבה שבי אני נותנת להמון אנשים, לאו דווקא משפחה או חברים, בכל מיני דרכים נוספות, אני מרוצה מחיי בדיוק ככה.
-
מאחר ומצאתי את עצמי עונה עשרות פעמים על השאלה- איך הבנתי שאני אלהורית, אז הנה, סיכום ממצה של תולדות הזמן (שלי), גם בשביל השיתוף של סקרנים וגם בשביל לקצר לי את הזמן פעם הבאה שאשאל :-P
-