כל ההבטחות שלך - פרק 16

אני מבטיחה לא לתרץ הפעם. פשוט תבינו את המצב הנוראי שהייתי בו. כל כך רציתי לכתוב אבל פשוט לא הצלחתי. ולכן עכשיו, בשעה שלוש ועשרים לפנות בוקר, סיימתי את הפרק החדש של הסיפור. הוא ארוך יותר מהרגיל, פיצוי קל, ויש בו מספר דברים שעלולים לעורר טריגרים: פלאשבקים, אלימות, הומופוביה, מחשבות דיכאוניות. אבבלל! לא הכל שלילי חברים. הפרק הזה הוא מהאהובים עליי ואני מקווה שתבינו למה.
אני מאוד מקווה שלא איבדתי את כל הקוראים, אבל אני אדם מציאותי ולכן יכולה להבין שאיבדתי חלק גדול בהרבה יותר מדי זמן הזה, מהפרק הקודם אל החדש. אם אתם עוד פה וקוראים את הסיפור שלי, תודה. אני מקווה שתהנו, אני בהחלט נהניתי לכתוב אותו.
אם יתרחק לכם להגיב או לשלוח הודעה, זה יתקבל בברכה. תגובות דוחפות להמשך כתיבה! 


פרק 16

כשקייל היה קטן הוא רצה חיית מחמד. זה לא באמת שינה אם זה יהיה כלב, חתול, ארנב או סנאי. הוא רצה יצור חיי שיהיה תלוי בו. הוא רצה להרגיש נחוץ, חשוב ואהוב. בריאן טען שמדובר באחריות גדולה מדי בשביל ילד בגילו, בין אם זה היה כשביקש לראשונה כשהיה בן ארבע, או בהמשך חיו עד גיל שש עשרה, שם וויתר והפסיק לבקש. כשקייל סיפר על כך לסאם הבלונדיני חייך ואמר לו שהוא יהיה אבא מדהים. זה קצת הלחיץ אותו בהתחשב בעובדה שהוא היה בן שש עשרה, בתול, חרמן וביישן. אבל זה חימם אצלו משהו בלב.
עכשיו, בגיל עשרים ושתיים, קייל שוב רצה לטפל במישהו.

"קייל?"
עיניו הפסיקו את הבהייה בנקודה הדמיונית על הרצפה ופגשו את פניו של בריאן. "אני רוצה חיה. לגדל. פה בבית." הבהיר כשראה את המבט המבולבל. "כן, פרווה זה רע וכל זה. אבל אני באמת חושב שזה יעזור לי להרגיש טוב יותר. אני כבר לא ילד ואני יודע מה טוב בשבילי." רק לאחר שיצא המשפט מפיו הבין כי זה לא הדבר הכי נכון לומר. "לאחרונה. לאחרונה אני יודע מה טוב לי."
"אני לא רוצה כלב."
"מגניב. גם אני לא. מי רוצה חבר שיאהב אותך לא משנה מה?" אוקיי. בריאן לא צוחק. "בסדר. לא כלב. לא משהו גדול מדי. שיהיה שלי. אולי אוגר."
"אם אתה באמת חושב שזה יעזור לך." בריאן אמר והניח את ספל הקפה על השולחן הקטן, ליד הספר שזנח לפני חצי שעה, כשתכנית הטלוויזיה האהובה עליו התחילה. קייל נשען לאחור על הספה והביט בטלוויזיה, מנסה להבין למה אביו מתעניין בדרמת בית חולים ו- "אתה צריך כבר לצאת מהבית, קיילר. עבר חודש והשכנים הם היחידים שיודעים שאתה פה וגם זה רק בגלל שסיפרתי להם. למה שלא תצא לסיבוב? תפגוש אנשים שלא ראית כבר הרבה זמן."
"היום בערב סאם מגיע לבקר. אני אצא איתו לסיבוב נוסטלגי." קייל ענה מבלי לנתק את מבטו מהטלוויזיה, מנסה להסתיר את ההתרגשות ובאותה ההזדמנות לא לראות את תגובת בריאן.

 כמובן שבריאן לא שמח שהמאהב של בנו מגיע לבקר אותם, אבל לבריאן נמאס להרגיש כאילו הוא צועד על קרח דק שעלול להיסדק כל רגע. הטיפול בבנו לא התנהל כמו שציפה מהסיבה הפשוטה שבנו לא הסכים לקבל טיפול. קיילר לא חתך את עצמו, לא בכה על כתף אביו, לא שיתף אותו במחשבות או רצונות עד אותה ההכרזה על בעל החיים באותו הרגע. כמובן שקשה לעזור לאדם שלא עוזר לעצמו, אך אפילו יותר קשה לעזור לאדם שלא מראה שהוא זקוק לה. בריאן הרגיש מטופש על שחשב שיוכל לעזור לבנו שסירב לשתף אותו, או בכלל לקרוא לו 'אבא'. ולכן כשהודיע לו בפעם הראשונה על ביקורו של סאם, הסתיר את מחשבותיו. וכך המשיך לעשות, בתקווה שהמאהב הבלונדיני אולי ישפר כמה דברים בחיי בנו.

"למה שלא תצא עכשיו? חנות החיות במרכז פיליפס תישאר פתוחה לעוד..." הזקן הוציא שעון כיס ובחן אותו בזמן שקייל גלגל את עיניו ושאל את עצמו בפעם העשרים, מדוע האיש מסרב להתקדם עם שאר העולם. "שעתיים."
נכון, זה לא בריא להישאר מסוגר בבית במשך חודש שלם כך שהספורט האינטנסיבי ביותר שעשה כל הזמן הזה הוא העליות והירידות במדרגות, אבל עבור קייל, היה מדובר ביותר מאשר לפתוח דלת ולצאת החוצה. הסביבה שחיכתה לו בחוץ היא אותה הסביבה המתעללת אשר קבעה את עתידו.
האנשים שם לא עברו לשום מקום אחר, לרוב אפילו חיו באותם הבתים העלובים וניהלו את הרומנים המלוכלכים שלהם, כל עוד ביום ראשון בבוקר דאגו להגיע אל הכנסייה ולא להביט בעיניי המאהב הנשוי גם הוא.

הוא לא הרגיש מוכן, לא רצה להרגיש מוכן ולמען האמת לא רצה לשנות שום דבר בשגרה הגרועה והמזיקה שפיתח. אבל המחשבה על היצור החיי שמחכה למישהו שייקח אותו, המחשבה על מישהו שצריך אותו או יותר נכון, מישהו שקייל צריך, משהו בזה שינה כמה דברים.
"בסדר. מגניב. אמרת שאתה רוצה לברדור?"
"הבן שלי בדרן."
"בולדוג צרפתי?"
בריאן הגביר את הווליום בטלוויזיה וחייך לעצמו. "המפתח של המכונית נמצא בתוך הקערה על השולחן בכניסה." קייל נעמד וסידר את מכנסיו כשלפתע אביו השתיק את הטלוויזיה. "יש לך רישיון, נכון?"
קייל נאנח והתחיל לצעוד לכיוון הדלת. "כן כן." לא היה לו רישיון. זה לא בגלל שלא רצה, או בגלל שנכשל במבחן, הוא פשוט לא השלים את כל השיעורים כשהבין שכדי להשיג רישיון ולאחר מכן מכונית, הוא יצטרך להכפיל את עבודתו פי חמש.

למרבה הפלא, הרחוב לא תקף אותו כשצעד פנימה. הוא ניסה להסתיר את העובדה שליבו פועם מהר מדי עם מראה אדיש שסופק עם משקפי שמש עגולות וכובע צמר שחור. לא להביט לאף כיוון, לא לחפש עיניים מוכרות, לא להיזכר, לא לחשוב. לא לחשוב. "אל תחשוב..." מלמל ונכנס אל המכונית, מסדר את המראה הקדמית ולוקח נשימה עמוקה. אצבעותיו חיבקו והרפו מההגה מספר פעמים. הרצון העז לחזור פנימה כמעט חונק.
הוא שלף את הפלאפון שלו בלי לחשוב יותר מדי וחייג מבלי לחשוב.
"היי." ענה הבלונדיני וחיוכו נשמע בבירור. זה עלול היה להיות מביך אם קייל לא היה כל כך זקוק לעידוד באותו רגע, הרי הם לא באמת דיברו בטלפון מאז אותה השיחה ה... משחררת הזאת, וחוץ מהודעת טקסט בודדה בלילה לפני אשר נועדה לוודא כי סאם אכן מגיע, הם לא יצרו קשר.
"אני יושב במכונית של בריאן וצריך לנסוע למרכז פיליפס."
סאם שתק למספר שניות, ברור שחושב מה הוא אמור לענות. "אה... אני עומד במטבח ומכין סנדוויץ' אבוקדו?"
קייל צחק ונשען לאחור. "אני מתכנן לשים אותך על דיבורית ולתת לך להנחות אותי."
"אתה לא זוכר איפה מרכז פיליפס? תמיד הלכנו לאכול שם פיצה אצל מרלה!"
"אתה קצת מתיש אותי." נאנח קייל אך לא באמת נשמע עצבני. "אוקי, לא יצאתי מהבית חודש שלם ועכשיו אני יושב במכונית וצריך לנסוע אבל אני לא..." הוא לא הצליח לסיים את המשפט, אך למזלו לא היה צריך.
"אוקי, בוא נתחיל מלהתניע את הרכב."
סאם לא נשמע מזלזל או ציני אפילו לרגע וקייל רצה לנשק אותו על כך. הוא סובב את המפתח, מזדעזע מקולו של המנוע הזקן. הוא הניח את הפלאפון בין רגליו וחגר. "בוצע בהצלחה."

"מה דעתך שנשב היום אצל מרלה?" הציע הבלונדיני בהתרגשות. המסעדה הצנועה של מרלה הזקנה הייתה מקום המפלט שלהם, עד כמה שניתן לברוח בתוך עיר כל כך קטנה. מרלה תמיד חייכה ולא האירה להם על שישבו שם יותר זמן מהמקובל מעולם. "אתה חושב שהיא עוד חיה?" הוסיף לפתע ונשמע מבוהל.
"בוא נראה. היא היתה בערך בת... אלף? אז לא סביר. אבל אני יכול לבדוק בשבילך."
"אל תצחק על מרלה. אהבתי אותה."
"גם אני אהבתי אותה. שיברך אותה האל."
"קייל! זה לא יפה ואנחנו לא יודעים בכלל אם היא מתה."
קייל צחקק. שבוע לאחר שחזר לבית ילדותו נזכר בזקנה הנחמדה ומיהר לשאול את אביו עליה, וזה סיפר שהיא עוד חיה ובועטת, אם כי כבר לא נמצאת במטבח וכי המסעדה שייכת עכשיו לבתה, אך היא עוד באה הרבה לשבת ולפטפט עם הסועדים. "אם היא לא, בוא ניקח אותה למוזאון."
"אני אנתק לך."
"אולי נרוויח עליה הרבה כסף! נספר להם שאחד הדינוזאורים שלהם נמלט ומצאנו אותו משוטט."
"מה- זה לא הגיוני בכלל! אם אתה מתכנן לצחוק על הזקנה האהובה עליי לפחות תעשה את זה כמו שצריך."
"אני מצטער. כשתגיע נחפש את הקבר שלה ואני אתנצל." קייל חיכה חמש שניות עד שהבין שהכניס את סאם להלם, ואז מיהר לעדכן אותו שהזקנה עוד בחיים. "ולכן, אני לא הולך לגיהינום."
"המ... אני לא בטוח בקשר לזה. אתה מתרומם, אחרי הכל."
קייל נכנס למגרש החנייה של המרכז הקטן ומצא מקום פנוי בלי בעיה. "מתרומם מלוכלך מאוד. אני מצטער אבאלה, כי חטאתי." הוא פתח את דלת המכונית וקפא. "אני לא מאמין שאף פעם לא אמרתי את זה לבריאן."

השיחה הסתיימה לאחר התקף הצחוק של סאם אשר דמיין את בריאן מגיב לאמירה ולאחר מכן בקייל צועק על סאם שיפסיק לצחוק כי זה כבר מדאיג אותו, ולאחר מכן בהכרזתו של קייל שהוא מנתק לו כי 'שמחת החיים שלך מגעילה אותי. ניפגש בשבע אצל מרלה, בלונדי.'

המרכז התחדש במספר חנויות חדשות, חנות בגדים לאישה, חנות מתנות לגבר, חנות קאמפינג וכמובן- סטארבאקס.
קייל צעד בין המכוניות הבודדות לכיוון החנות עם אותו השם המוכר "החיות של מינדי" אך השלט החדש והמנצנץ שעליו צויר כלב חום מחייך אשר מחזיק בידו נייר אשר מזמין את הלקוחות להכנס, היה חדש לגמרי.
פעמון קטן צלצל כאשר שנכנס ונערה צעירה בעלת שיער חום קצרצר הרימה את עינייה מהפלאפון וחייכה לעברו למשך שתי שניות שלמות לפני שחזרה להביט במסך. קייל הסתובב בחנות, מביט בצעצועים, בסוגי האוכל ובדגים קודם בגלל מיקומם הקדמי, לפני שנכנס למעמקי החנות ובחן את התוכים, את הלטאות ואת האוגרים. כשפנה בסוף החנות לחלקה האחורי גילה גם נחשים שונים וכלוב עם- חולדות.

הנערה לא הגיבה מוזר כאשר הצהיר שהוא מעוניין לקנות חולדה, היא פשוט חייכה ואמרה, "יש להן איי קיו של ילדים בני שלוש."
"ילדים בני שלוש הם בדרך כלל טיפשים. אבל זה באמת מרשים." קייל חייך כאשר הנערה צחקקה וקמה מהכיסא שמאחורי הקופה. שיערה החום מבריק באור הלא טבעי מהמנורות הבהירות מדי שבחנות. הם בחנו ביחד כלובים שונים ואז סוגי אוכל, כאשר לבסוף הגיעו בחזרה אל כלוב החולדות.
"תבחר את החברה החדשה."
קייל התכופף והביט בחולדות הלבנות. עיניהן האדומות של חלקן ננעצו בו והוא מצא את עצמו משרבב את שפתיו. "איך אני בוחר? אני רוצה אחת שתאהב אותי."
הנערה כרעה לברכיה לצידו. "אז כדאי לך לקחת אחת קטנה. שתגדל להכיר אותך."
קייל הנהן בהבנה ובחן את שלוש החולדות הקטנות יותר, שתיים מהן שיחקו יחד והשלישית ישנה בתוך קערת האוכל. אכן ילדים בני שלוש.
אך בסופו של דבר, עיניו של קייל נמשכו אל חולדה גדולה ששכבה בצד הכלוב והביטה בו כמעט ב... עייפות.

"מה קרה לה?" שאל, מזיז מעט את ראשו כדי לראות אם הראש העייף יעקוב אחריו. הוא אכן עקב.
"אני חושבת שהיא פשוט מבוגרת קצת. היא עברה הרבה לידות, אז היא מותשת קצת."
"שידוך מושלם." קייל חייך והושיט את ידו אל החולדה אשר פערה את עינייה בפחד ברגעים הראשונים אך לאחר מכן החלה לרחרח. החולדות הקטנות התקרבו אל ידו ואחת אפילו עלתה עליו, אך ליבו כבר נלכד. הזקנה העייפה סיימה לרחרח וקייל הרשה לעצמו להרים אותה בעדינות.
"גם אני מותש." אמר אל החולדה, אך לא האשים את הנערה כשחשבה שדיבר אליה.
"אז זה באמת שידוך מוצלח." אני אקח את האוכל והניסורת לקופה, אבל אני אשים עכשיו קצת נסורת בכלוב כדי שיהיה לה נוח."
קייל הביט בזקנה שלו ובכלוב הקטן לפני שהחליט, "אני רוצה כלוב גדול יותר. משהו משוכלל יותר." הרצון לרצות את היצור העייף הפך לדחף. אם עד כה השתמשו בה כמכונת סקס אז זהו תפקידו של קייל עכשיו לגרום לה להרגיש חשובה.

הנערה הלכה לחפש כלוב חדש וטוב יותר וקייל קירב את החולדה אל פניו. השניים הביטו אחד בשני למספר שניות עד שהיא החליטה כי שום דבר מלהיב לא עומד להתרחש והסתובבה, בוחנת את הסביבה במבטה.

בריאן שתק לשניות ארוכות ופשוט הביט בבנו האוחז בכלוב הענק. "חולדה." אמר בסופו של דבר.
"חולדה." אישר בנו והשתדל לשמור על הבעת פנים אדישה ולא לחייך מתגובתו של בריאן. "יש להן איי קיו של ילדים בני שלוש." הציע.
בריאן שתק שוב. "חולדה." הפציץ ואמר.
קייל הוריד את עיניו אל הזקנה שלו, שעמדה ליד הסורגים ובהתה בבריאן. "היא שופטת אותך במבט שלה."
"למה... למה דווקא אותה?" שאל הזקן, אך נשמע יותר המום וסקרן מאשר שיפוטי.
"הרגשתי חיבור מסוים."
"אל החולדה."
"קוראים לה דייזי."
פניו של בריאן לפתע נחצו בחיוך גדול. "דייזי?"
קייל נבהל מעט, לא רגיל לראות את האיש מחייך. זה נראה... לא טבעי. הוא העדיף את הפרצוף הרציני. הוא הנהן. "דייזי ואני עולים לחדר להתארגן. אני פוגש את סאם אצל מרלה בעוד שעתיים."

נכון, אז הוא הקדים ברבע שעה כי לא הצליח להישאר בבית מרוב התרגשות, אפילו שהרגיש רע להשאיר את דייזי לבד, למרות שנרדמה בכל פעם שהחזיר אותה לכלוב. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים ומאוד צמודים וסוודר דק בצבע כחול כהה עם צווארון גולף. הוא בילגן וסידר את שיערו כל כך הרבה פעמים עד שמצא את העיצוב המושלם, שיער מיטה סקסי שגרם לשיערו השחור לעצב את פניו הדקות בצורה שאפילו הוא העריך.
מגרש החנייה היה יותר מלא כעת מאשר שהיה בצהריים, בעיקר בגלל הבר השכונתי שכינס אליו את כל מי שרצה לצאת לשתות, אך גם אצל מרלה, ראה קייל מספר ראשים. ליבו האיץ ותחושה לא נעימה הרעידה את גופו. הוא לא רצה לפגוש אדם מוכר.

קייל הדליק סיגריה ושאף עמוקות, מביט בחלונות ראווה של חנויות סגורות אך לא באמת קולט שום דבר. הוא רצה שסאם יגיע כבר ויגרום לו להרגיש מוגן.
הוא שמע רעש מאחוריו המלווה ב-"חרא!" והסתובב בחשאיות, הסיגריה בין שפתיו. הגבר לפניו היה ללא כל ספק, שיכור מאוד וקילל בעצבים לאחר שהפיל את הפלאפון שלו על המדרכה.
הגוש השחור והמגושם התחיל במבצע 'הרם את המכשיר' בהרבה יותר מדי צעדים מהנדרש, ועם קללות שונות, מה שכמובן הוכיח אפילו יותר מהריח של האלכוהול שנדף ממנו, שהאדם שיכור.

קייל חייך כאשר אצבעותיו של האדם לכדו את המכשיר והאדם התייצב. הוא עמד להסתובב בחזרה אל החלון החשוך כשלפתע- עיניו של השיכור ננעלו על שלו וליבו צנח.

 שנים של ניסיון לימדו אותו לא לנסות להיעמד כשגבו מופנה לבריון. מבטו עלה מעלה והמשיך לעלות, עד שפגש בגוש הענק העונה לשם דסטין. דסטין חייך אליו בלבביות ופשוט... חיכה. חיכה לראות מה קייל יעז לעשות. חיכה כדי לראות תגובה שלא תמצא חן בעיניו, כדי שיוכל לבעוט בו כשהוא על הרצפה. קלאסי. אך קייל רק בהה בו. ליבו פועם בחוזקה, עיניו לא מעיזות להביט לצדדים בידיעה שאף מורה לא במקרה יצוץ שם, בידיעה שדסטין יראה בזה זלזול ויתקוף.
"שיקשרו אותי לסלע ויזרקו אותי לנהר מזוין... קיילר?!"
זה לא אמור לקרות. זה הדבר האחרון ש...ש... "דסטין." קולו נשאר יציב ועיניו עשו את מה שתמיד עשו כשהשניים נפגשו, חיפשו דרך מילוט.
"פאקינג שיט! אחי, אני לא מאמין שאתה עוד חיי! היינו בטוחים שנמחקת כבר מזמן." הבחור השיכור פחות או יותר צרח, מאוד מצחיק את עצמו.
"לא, אני די בטוח שאני עוד חיי. אבל תודה, אני חושב." ידו שהחזיקה את הסיגריה הגמורה נכנסה אל כיסו ואצבעותיו שלפו סיגריה נוספת במיומנות שבקושי הסגירה רעידות.
דסטין צחק, אך לא מדבריו של קייל שכמובן לא התעניין לשמוע. צחוקו היה יותר נוסטלגי, דבר שהפך את הסיטואציה למצמררת אפילו יותר.
אם דסטין נזכר בכל הפעמים שהתעלל בקייל והתגובה שלו היתה לצחוק בטירוף, קייל צריך לזוז משם. עכשיו.

"זה כאילו... אתה נראה בדיוק אותו דבר, אבל פחות מתרומם. לא. רגע! אתה עדיין נראה ממש גיי פשוט.. פחות כמו אישה? לא, רגע." דסטין צחק והצביע על פניו את קייל, רגליו מתקרבות נגררות לכיוונו וריח האלכוהול מתגבר. רגליו של קייל צעדו לאחור מתוך אינסטינקט אך עד מהרה נתקלו בחלון הראווה. "אתה עדיין נראה גם כמו אישה. אבל נשמע יותר גברי. הקול שלך כבר לא נשמע כמו קול של כוסית!" דסטין נראה גאה בעצמו על שהבין, אך אז כיווץ את גבותיו. "אבל גם משהו בפרצוף שלך השתנה." ידיו נשלחו קדימה ופשוט... תפסו את פניו של קייל.

הוא לא הצליח לנשום. שקית פלסטיק כאילו נצמדה אל פניו ולא שיחררה. ליבו החל להלום בבית החזה בחוזקה, עיניו נפערו בפחד בשעה שאצבעות ענקיות מעכו את פניו. פלאשבק נוראי ממקצועו דחף את עצמו אל מוחו והוא עצם את עיניו בחוזקה, מנסה לדחוף אותו החוצה אך התחושה של האצבעות עוד הייתה שם. הכוח של האדם השני. הידיעה שהוא חלש.
"ד-דסטין," גמגם, "אני אשמח אם תתרחק בבקשה."
דסטין צחקק. "לאן נעלמת?"
"זה... זה לא משנה. פשוט... תתרחק, אוקי?"
שיניים נחשפו בחיוך המזכיר כריש ודסטין נראה מאוד מרוצה מעצמו. "עשר."
פיו של קייל נפער. לא. הוא לא הולך לספור זמן לאחור. הוא לא הולך לעשות לי את זה שוב. אני כבר לא ילד קטן. אני לא ילד קטן. הוא כבר לא יכול לעשות לי את זה.
"אני צוחק איתך." האצבעות הדוחות ניערו את ראשו ועזבו, רגליים כבדות נגררו שני צעדים אחורה. "אתה לא זוכר? את הקטע של הספירה? תמיד הייתי עושה לך את זה והיית משתין על עצמך."

זה מגוחך. הוא לא צריך לעמוד שם ולהקשיב להשפלה הזאת. שום דבר לא מחזיק אותו. קייל לקח נשימה עמוקה וזקף את גבו. "תודה לך, על הזיכרונות האלה. אם לא אכפת לך, אני עכשיו אתרחק ממך ומכל הזיכרונות שמשום מה כל-כך מצחיקים אותך, בשעה שהם כמעט הרסו לי את החיים. אתה בהלם שאני עוד חיי? נחש מה, טמבל. אתה זה שכמעט הרג אותי. אז עכשיו תתרחק ממני ואל תתקרב אף פעם."
"היי... למה שלא-"
קייל, שבדיוק התחיל לצעוד משם במהירות, נבהל מהיד שניסתה לתפוס אותו והסתובב. טעות. הסיגריה הדולקת ששכח שעוד החזיק נמעכה כנגד היד המושטת של דסטין, שפשוט קפא במקומו בשעה שנחיריו התרחבו בכעס וכנראה שגם כאב שהשתדל להסתיר.

סאם לקח נשימה עמוקה לפני שפתח את דלת מכוניתו. הוא לא ביקר בעיר הקטנה מאז שעזב עם הוריו לאוסטרליה, והנוסטלגיה הכתה בו בכוח. הוא לא שנא את המקום כמו קייל ולא סבל בו כלל, ולכן חיוך קטן מתח את שפתיו כאשר הביט מסביבו במקום המוכר, הישן והחדש.
"סמואל." שמע מאחוריו ונבהל, מסתובב למצוא את בריאן. פיו התייבש אך הוא השתדל להסתיר את תגובתו. "בריאן." ענה בנימוס, והרכין את ראשו מעט. "טוב לראות אותך שוב."
בריאן הנהן בנימוס וסידר את הסוודר הכחול שלו בהיסח הדעת. "קיילר כבר בטח בפנים. הוא יצא לפני עשרים דקות בערך."
סאם לא הצליח להסתיר את חיוכו. "תודה אדוני. אתה מצטרף אלינו?" שאל והשתמש בכל יכולת משחק בגופו את הרצון העז לשמוע תשובה שלילית.
"לא, לא. באתי כדי לעזור לחבר שנמצא בפאב פה."

הבלונדיני השמיע קול שאמור לייצג הבנה, והודיע לבריאן שיפגוש אותו יותר מאוחר, תוך כדי נזכר להודות לו על שהסכים לו להתאכסן בביתו ללילה. כמובן ששניהם ידעו שלבריאן לא היתה אמרה בנושא. השניים התפצלו, כל אחד לכיוון יעדו. האם קייל יצא כל כך מוקדם משום שהתרגש? או שסאם מחמיא לעצמו יותר מדי והיתה סיבה אחרת? אולי פשוט רצה להתרחק מהבית שממנו לא יצא חודש, או שהיה צריך להספיק משהו לפני הארוחה.
"הומו מזדיין!!!"
זאת היתה צרחה. צרחת זעם צורמת ומקפיאה יותר מששמע אי פעם, וסאם מיהר להסתובב ולבדוק מה לעזאזל קורה שם. לקחו לו חמש שניות, אולי פחות, לקלוט באופן יחסי את הסיטואציה, כאשר צל דקיק זינק מבין הצללים והחל לטוס לכיוונו. קייל אשר קלט אותו במבטו ההיסטרי שינה את מסלולו והחל להאיץ לכיוונו של סאם המופתע, אשר לפתע קלט כי בעקבותיו של קייל ישנו צל הרבה פחות דקיק, אשר רץ במהירות לא פחותה.
סאם קלט את הפחד בעיניו של קייל, קלט את המטורף האלים שנמצא ממש מאחוריו ומיד התחיל לרוץ לכיוונם, בחצי השני של מגרש החנייה.
"סאם! לא! צד שני!" קייל צרח וקפץ מעל חתיכת אספלט גבוהה, אך לא מספיק כדי לעקב את דסטין בהרבה.
סאם לא ידע מה הוא עושה. מה ההיגיון בלרוץ לכיוון שניהם? מה הוא כבר יכול לעשות לגוש הבשר הענק שמאחורי קייל? אך זה לא שינה לא. הוא האץ את ריצתו, שלח את ידו קדימה והספיק לשמוח לחצי שנייה כאשר קייל שלח את ידיו קדימה ותפס בו. סאם לקח תנופה וסובב את זרועו, שנאחזה בשתי ידיו של קייל, בחוזקה קייל עף מעל רגליו של הבלונדיני אך לא נפל בזכות אחיזתו האיתנה. הוא הספיק להראות היסטרי לשתי שניות לפני שסאם תפס בו והתכופף, מגן עליו בגופו שלו.

ברך, או איבר אחר עם עצם עוצמתית, ננעצה בגבו של קייל וגרמה לו לגנוח בכאב ולתפוס חזק יותר בקייל, שהתחיל לצרוח כששמע את כאבו של סאם ולדרוש שישחרר אותו מיד. אבל הוא לא עזב. הפעם רגל ממוגפת במגף שהרגיש כמו ברזל פגע בצד בטנו של סאם, יחד עם נהמה מצרימה כמו קריאת קרב של חיית בר. הנהמה הפכה בן רגע בקריאת קרב לזעקת כאב, וסאם ניצל את הרגע שבו גוש הבשר כנראה סובב את רגלו, כדי להסתובב מהר ולכוון בעיטה, כשלפתע הדבר האחרון שציפה לראות פשוט נגלה אליו.

קייל הסתובב גם הוא, שניהם מביטים בגוש השרירים שנפל על ברכיו והחזיק את מפשעתו בחוזקה, ורידים צצים על מצחו מהמאמץ לא לבכות והכאב העצום. "אבא?" אמר קייל, אך קולו נשמע חלול מההלם עד שנשמע זר אפילו לאוזניו שלו.
בריאן, אשר ניצב מאחורי דסטין, הביט בקייל בדאגה. "תעזור לסמואל להיעמד ותיקח אותו הביתה. אני אשאר כאן בינתיים." הכומר שזה עתה בעט בכל כוחו במפשעה של הגבר שתקף את בנו, הוציא טלפון נייד מכיסו וחייג למשטרה.
קייל וסאם לא זזו. שניהם בהו בזקן אשר הניח את ידו על כתפו של השיכור הסובל כדי לדאוג שלא יזוז משם, למרות שלא היה צורך בדאגה. דסטין נראה כאילו הוא עלול להקיא ולהתעלף בכל רגע.
"קיילר, החבר שלך קיבל בעיטות מאוד חזקות ואני לא חושב שאתה צריך להשאיר אותו על הרצפה. אנחנו ניפגש בבית. אל תדאג."

קייל אשר מיד קלט מה אמר אביו, כרע לצידו של סאם והחזיק בו, תומך בו בשעה שנעמדו שניהם. השניים לא דיברו בשעה ששמעו את בריאן מזמין ניידת ומספק פרטים בשיחת הטלפון שלו, ורק תפסו אחד בשני בחוזקה. האדרנלין עזב את גופו של קייל ברגע אחד, אך הוא החזיק את עצמו זקוף בכוח, מסרב להפיל את סאם שללא כל ספק נזקק לעזרתו באותו הרגע.
בריאן הנהן אל קייל אשר הבין את האישור והחל לצעוד משם באיטיות עם סאם ההמום שעוד לא התחיל להרגיש את מרבית הכאב הצפוי לו.

כשהתרחקו, המשיך להביט בהם בריאן וחייך. ידו טפחה על כתפו של דסטין בהיסח הדעת. "הוא קרא לי אבא." אמר לו, מרוצה.