יש לנו מנהג שעשינו לעצמנו: אחת לשבוע - גג שבועיים - אנחנו יוצאים לארוחת צהרים של שלושה דורות. יורש הקצר ואנוכי אוספים את המלכה האם מארמונה ועל פי חוש ההרפתקנות ובעיקר מפלס הכוח, יוצאים לתקוף איזה יעד קולינרי "על המפה" - שכלל האצבע הוא שיהיה נוח למלכה האם להגיע. המטרה הרשמית היא לבלות יחד, הערך המוסף הוא לאכול משהו - יען לרוב אנחנו מגיעים גם מורעבים כדבעי.
הפעם לרגל יום הבסטיליה, ובעקבות המלצה של בלוגרית שאני מחבבת ביותר בלי קשר להמלצותיה - החלט(תי)נו ללכת על משהו בניחוח צרפתי. לא מזמן פתחו לא רחוק מארמון שנברון - מעונה הרשמי של המלכה האם - את "לה ביסטרו בר", שנשמע צרפתי לחלוטין אם אומרים אותו במבטא הנכון - ומכיוון שלמלכה האם התחשק משהו תבשילי הלכנו להציץ בתפריט.
מה ששכנע אותנו להישאר היא מנת המוסקה שגרמה למלכה האם לרייר, ומרק קובה סלק שהפעיל את בלוטות הטעם שלי - ולכן למרות שיורש הקצר בחר להתעלם מפעמוני ההיסטוריה והעדיף ללכת על נודלס בריבר השכנה וטען בתוקף שהסינים הם מעצמה עולה והצרפתיים לא חברותיים, הלכנו על המרסלייאז.
אוח, שהוא צדק... אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.
נכנסנו למסעדה והתכנסנו סביב השולחן. מה אמור לעשות מקום שמכבד את עצמו בצהרי יולי לוהט? נכון, להניח קנקן מים על השולחן. מה עושים ישראלים שיודעים שלמרות השם הצרפתי הם בישראל? מבקשים קנקן מים לשולחן - וביקשנו, וביקשנו שוב, ושוב - והוא מתבושש. בחיאת, קצת התחשבות - אנשים מעולפים מחום - כל כך קשה למלא קנקן מים ולהגיש? זה לא שהמסעדה היתה מפוצצת. (אולי היינו צריכים להתייחס אל העובדה הזאת - טועים, טעינו).
סוף סוף הגיעו המים ולאחר לגימה של נוזלים התבהרו עינינו והצלחנו לקרוא את התפריט. מדובר בעיסקית העלובה ביותר שראיתי - אל המנה העיקרית מצורפת כוס משקה קר (סודה, לימונדה, או לימונענע). אין לי מושג על מי הם מנסים לעבוד - זה בעיקר מוציא אותם רע. המלכה האם הזמינה את המוסקה שלה. לא יודעת מה זה, אבל אצלנו בבית לא ככה היו עושים מוסקה - שתי פרוסות דקיקות של חציל וביניהם תועפות בשר טחון - אבל היא אמרה שטעים לה, אז מי אני שאתנגד (היום אגב יש תיקון גרסה, "אכלתי כי הייתי רעבה, אבל מתתי להכנס למטבח ולהראות להם איך באמת עושים מוסקה", דבר המלכה). יורש הקצר הזמין כריך רוסטביף. הגיעה לחמניה לבנה, כמה חתיכות בקר בתוכה שוחות בתוך אוליו - בחיי ששמענו את מצוקתם. לצד הכריך הוגשה צלוחית סלט ירקות שנראה כאילו חזר זה עתה ממירוץ מרתון בחוץ - להזכירכם, המדחום עבר את ה-30 מעלות בצל - סלט מעולף מסמורטט ועייף כזה מזמן לא ראיתי והוא נשאר כמובן כולו בצלחת. ואילו אני קיבלתי את מרק קובה סלק שחיכיתי לו בהתרגשות. מה אומר ומה אגיד - "כדורי גבס בג'לי" היתה הגדרה מתאימה. טעמתי - הקובה לא נחתכה מרוב שהיתה קשה, הג'לי - מממ... סליחה, הרוטב - היה חומצה מרוכזת. בפעם השנייה בימי חלדי שהחזרתי מנה. פשוט לא אכיל. האחמ"ש ניסה להסביר לי שככה זה צריך להיות - מלא בטעמים מלוחים וחמוצים, ולשם כך מכניסים מלח לימון. הבטתי בו בהלם ואמרתי "תראה אותי, נראה לך שככה נראה מי שלא יודע איך צריך מרק קובה סלק להיות? זה לא אכיל." יאמר לזכותם שהשירות לפחות היה סביר והמנה הוחלפה בלי ויכוח.
כאן כבר היתה הפאשלה שלי - ברוב טמטומי ובהשפעת הנסיעה הקרבה לניו יורק שאלתי את המלצרית איזה מהניו יורקים להזמין. אני התכוונתי לכריכים - היא דחפה לי את סטייק ניו יורק, אחת המנות היקרות התפריט. נכון לא בדקתי מה אני מזמינה - אני מטומטמת. אם היה מגיע סטייק-סטייק... שוין, כבר מזמן בא לי איזה סטייק טוב. אבל מה שהוגש לשולחן זה נתח אפרורי ולא מגרה שהרגיש נחות לגמרי, הגיע עשוי למוות בצדדים וכמעט רייר במרכז - כנראה הטבח החליט שמדיום זה הממוצע של וואל דאן ורייר ולכן זה בסדר. לצד הבשר הוגש צ'יפס ממקור קפוא שהיה סביר לסוגו, ושני סוגי מטבלים - איזשהו רוטב ברביקיו מבקבוק לחיץ ומיונז קצת משונה בטעמו.
היינו צריכים, אגב, להזכיר להם פעמיים - תזכורת לכל מנה - להביא את השתייה "הצ'ופר של העיסקית" - לימונענע מתוקה למוות. בקיצור - טבח אין במסעדה הזאת, או לפחות במשמרת הזאת לא היה - הייתי מתה לראות את הפרצוף של גורדון רמזי מגיע לשם לאחד מתוכניות "בעזרת השף" וטועם את הג'יפה שהוגשה לנו בתור מזון.
מה אומר ומה אגיד - הייתי צריכה לזכור שמי שהפסיד במהפכה הצרפתית זאת המלוכה. כנראה שלהביא את המלכה האם לשם לא היה שיקול נבון. בדיעבד אני ממש מצטערת שלא עשיתי בקרת איכות למוסקה בהתחשב בעובדה שחוש הטעם של המלכה האם מוטל בספק - טוב, עכשיו התחלתי להלחץ... מקווה שהקיבה שלה שרדה את ההפצצה.
לא הסתכנו בקפה וקינוח - חצינו את הרחבה ונהנינו לראשונה בארוחה הזו מגביע גלידה באייסברג. את הקפה שתינו בבית.
אף תמונה לא צולמה במהלך הארוחה, ותאמינו לי שעדיף שכך.
188 ש"ח לפני, לארוחה שהיא ביזיון - לא נחזור.
וכדי שלא נסיים בדמעות אני מצרפת את השיר שהכי לא מתאים לארוחה הזאת
מהמלכה הצרפתית של המאה הקודמת,