לפעמים אין לי אלא להקשיב נפעמת לכל מיני משפטים שיוצאים מהפה של בני אדם ולהשתומם מאיפה למען השם זה בא 
על איזה חומרים כימיים בדיוק היה האיש שטבע למשל את המשפט "הכי טוב בבית" אחרי טיול נפלא בחו"ל, או "אין יפה כמו ארץ ישראל" אחרי סיבוב באלפים ובעיקר אני נפעמת מהשקר העצמי הגדול מכולם - "החיים יפים"
באמת התורה שאני מעריצה כל אחד, כולל את עצמי לפרקים, שמסוגל להוציא את השטות הזאת מפיו ולהאמין לה.
לא, החיים הם לא יפים!!! - החיים הם שרשרת של טיפות אבן שנושרות עליך מלמעלה ואתה חולף ביניהם ומקווה שאף אחת מהם לא תיפול על ביתך ותחרב אותו עליך. החיים הם ניסיון נואש לשרוד אותם באופן אופטימלי - הרי הדבר היחידי שברור בחיים האלה הוא שהם יגמרו מתישהו.
הילדות: התקופה שאנשים, כולל החתומה כאן, מתרפקים עליה בנוסטלגיה היא לא בדיוק תקופה שכולה דבש, בתחילה אתה תלוי בתפקודם של הוריך (אם יש לך כאלה), אתה מושפע מכלל משפחתך הגרעינית ולא פחות מאיכותו של גשם האבנים שנופל בתקופת הילדות על ביתך. משם אתה יוצא לגישושים ראשונים בחוץ ומוצא עצמך מנסה להשתלט על קשיי התאמה למערכת, התנכלויות של מורים, קשיים בלימודים, מקובלות חברתית, התיישרות עם הנורמות: עודף משקל, נטייה מינית, כל מה שהופך אותך קצת אחר - והחרמות והשבועות ועוד ועוד ועוד. הכל נפיץ - בין רגע אתה יכול למצוא את עצמך עובר מאגרא רמה לפינה הכי חשוכה של החדר. עזוב, בודד וחרד מהביקורת ומהתוצאות .
ואז אנחנו מתבגרים ומתחילים "לחיות חיים עצמאיים" ועול החיים חובט לנו בפרצופינו: מציאת בן/בת זוג, חיים בלי בן זוג, חיים עם בן זוג, הריונות, גידול ילדים, קשרים נפיצים עם הורים, חברויות מסובכות, אי בטחון כלכלי, קשיי פרנסה, בלת"מים שנופלים עליך בלי שתבין למה, להטוטנות בין כל חלקי החיים - וילדים מתבגרים וילדים מבוגרים ומילואים אמרנו כבר? ושהילדים יוצאים למילואים??
ואז הזקנה - מערכות שאמורות לתמוך בך לעת זקנה לא מתפקדות, בגידת הגוף, הלב, הראש, תאונות קלות מפרקות אגן וירכיים, אובדן חברים ובדידות גדולה - וכל זה לפני שנגענו בכלל באסונות האמיתיים של החיים:
מיתות ופרידה מיקיריך, מחלות קשות, מלחמות, תאונות, שנאה גלובלית. שנאת האחר, שנאה עצמית - פוליטיקה ...
לא, החיים הם לא יפים - החיים הם שרשרת של פעולות שסופם הכחדה.
כל שנשאר לנו הוא להדחיק את כל הנ"ל ולספר לעצמנו סיפורים על "כמה טוב". לשם כך עלינו לברוא רגעים קטנים של חסד - כאלה שממלאים אותנו אושר - חלקת אלוהים קטנה של שמחה. לבריאה המועדפת עלי קוראים הבוביזמר.
ארץ ישראל היפה מתכנסת אחת לחודש, פלוס מינוס, לצילם של שני הרים מקסימים - ארבל ומירון - שבדרכם המיוחדת משלחים גלים של אושר ושמחה בקהל גדול, חסר גיל. אף אחד לא בודק ציציות האחר - כולם שרים יחד ללא הבדל דת, מין, נטייה מינית, מבנה גוף או שיוך פוליטי. ובזמן שהם מגלגלים בינינו
"שיר עליז שיר עצוב שיר עם
שיר חדש וחם
שיר מיום אתמול וטוב גם רוקנרול
שיר ימין ושמאל ודו רה מי פה סול
שיר בקול גדול, שירי תפילה
ושירים בלה...לה..לה " (אהוד מנור)
אני נעטפת בשמיכת ביטחון מזוייפת, הקמטים מתיישרים והשמש זורחת - אפילו אם זה יוצא באמצע הלילה.
במשך כל מפגש כזה ולעיתים לכמה ימים אחריו, אני מאמינה שאכן זה "אחלה עולם" כמו ששרים לואי אמסטרונג, גידי גוב ומאור כהן.
הערב התבשרנו על מותה של שירה בנקי - ילדה יפה שהלכה לכנס של אנשים מאושרים כדי להצהיר על סולידריות - ובן בליעל בכור שטן - בובה שחורה של רשע טהור - קיפד את חייה באבחת סכין והרס משפחה ומדינה שלמה.
שירה בנקי ז"ל - אחייניתו של ארבל מהבוביזמר - לא תשיר איתנו יותר. גן העדן חולל לנצח ונותרנו שתוקים ולא מבינים למה 
ארבל איש יקר, ליבי שבור. אני מחבקת אותך ואת משפחתך כולה ומשוכנעת שכל משפחת בוביזמר מצטרפת אלי.
היי שלום ילדה יפה -
ולזכרך
זהר מאירי בבוביזמר - ארץ טירוף ונביאים
הוצאתי את הרשומה הזאת לעולם - ככה - באותיות שחורות - בלי שהעורך הלשוני הקפדן שלי יעבור עליה וישחררה משלל סימני הפיסוק המיותרים שלי, משגיאות הכתיב, מטעויות לשוניות - כי הגיע הזמן שנעמוד כולנו מול המראה ללא כיסוי ונשאל: איך יתכן שדברים כאלה עדיין קורים בעולם בכלל ובישראל בפרט.