אני מגיעה למשרד, מתיישבת ושותה לי קפה חזק ולפני שאני הולכת לפגוש בו, אני מהרהרת ונזכרת בימים הקשים ההם, אני מאפשרת לעצמי לחזור לאותה תקופה שהיתה מנת חלקי עד לא מזמן, לתחושות שליוו אותי, מרגישה את חוסר הבטחון והלמות הלב, את הקושי והבילבול ואז, באופן קיצוני, אני עוטה שכבות של הגנה, מנסה להדוף הכל ומאפשרת לרגשות אחרים להציף אותי. אני מרגישה פתאום משוחררת וחזקה. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שהתחושות שאני חווה תלויות רק בי, הכל תלוי בי. מרגישה איך הצבע חוזר אל פניי ואני מקבלת מן חיבוק ענק, לא מוסבר, מלא חום ואהבה. וזהו, מכאן אני כבר יודעת ששום דבר לא יכול לשנות את תחושת השחרור.
עם חיוך ענק אני נכנסת לחדר ההוא לפגוש בו.... הוא תמיד שם באותו החדר, ישוב על אותו כיסא עם חיוך מלא התרגשות, בדיוק כמו שאני מתרגשת כשאני פוגשת בו.
באותם רגעים אני מרחפת, מרגישה כמו עלה נידף ברוח, רוצה חום ואהבה, מחפשת קירבה וחיבה ולא בא לי בכלל להתחיל לעבוד. בא לי לשבת מולו להביט בו והוא בי וככה שיסתיים לו היום. זה יכול להיות אחלה של יום.
אבל המציאות קצת שונה וצריך לעבוד.
אז אנחנו מתנתקים מהחלומות ומתמסרים למשימות שיש לנו באותו היום, לפעמים הן פשוטות ולפעמים מעיקות וקשות. ותמיד עוברות בי מחשבות ושאלות - למה אני עושה את זה? לאן זה עלול להוביל אותי ומה יצא מזה? האם יצאתי למסע של נקמה? האם אני באמת ילך רחוק? האם אני מסוגלת? הרי עד לא מזמן חשתי מושפלת ופגועה ומה אני עושה עכשיו, אולי מנסה להציב אותו באותו המקום שאני הייתי בו, לאותן תחושות קשות? ומה יקרה אז, האם זה ינחם אותי? האם ארגיש מסופקת? .
שאלות קשות שאין לי עליהן מענה. למען האמת אני גם לא רוצה לתת להן מענה, כי אין לי מקום להכיל ולנסות להבין מדוע זה קורה. אין לי כוחות לסיעור מוחות, אין לי כוחות לפענח או לפצח את התנהגותי. אני יכולה בקלות לפרוץ גבולות וזה מפחיד אותי, משום שמצד אחד אנחנו מנסים לתקן ונראה שזה דווקא הולך לא רע ומצד שני אני מרגישה עצורה וזקוקה לפורקן. ואני כבר כל כך לא יודעת לאיזה כיוון למשוך, איך להתנהל ומה יכול להוביל אותי לשקט נפשי.
אבל אני כן יודעת שאני נמשכת, כל הזמן נמשכת לחדר ההוא, לאותו אחד ישוב על אותו כיסא עם חיוך מלא התרגשות , בדיוק כמו שאני מתרגשת כשאני פוגשת בו.