דודתי יולי'קה היתה גויה.
במשפחה שלנו היו כל מיני אנשים: יראי שמיים ויראי סטאלין, נורמלים מעט ומשוגעים הרבה, דתיים וחילוניים, קומוניסטים, ציונים, בורים ולעומתם נטולי השכלה, עניים ועניים מרודים; ואפילו כאלה שאכלו חזרזיר בחלב אמו ביום כיפור, על המרפסת.
אבל כולם היו יהודים כשרים, גם לפי הרבנים המחמירים ביותר.
סבתי רוז'י אמרה, כי דודתי יולי'קה השתרבבה למשפחתנו בכוח. היא הכירה בחור יהודי הגון – הרי הוא בנדי האח של אמא שלי, שלא שתה, ולא היכה נשים ולא ישב בבתי סוהר. על גברים כאלה היא קראה אולי ברומנים, אבל בסביבתה המיידית לא היו כאלה. אבא שלה הפרה את אמה פעמיים, הרביץ לה פעמים רבות, ואז נעלם לבלי שוב. דודי בנדי היה רק בן שמונה עשרה, גבוה ויפה תואר, רקדן מחונן ומצחיקן מלידה, חרוץ ומקסים. יולי'קה היתה בתקופה זו בתולה זקנה בת 23, וסבתא סייגה, שהיא היתה בתולה אולי באוזניים, וגם זה בספק גדול. יולי'קה זיבנה במעדניה יקרה. היא היתה בחורה מלאת חיים, יפה וחטובה, וצחוקה רם ומתגלגל. סבתא רוז'י אמרה כי כאשר יולי'קה התבייתה על בנדי, היא דחפה את היד שלה למכנסיו, ולא הרפתה עד שהוא התחתן איתה. כשהייתי ילדה, ניסיתי לדמיין איך הם הלכו ואכלו וישנו כאשר היד שלה כל הזמן במכנסיו. אבל לא העזתי לשאול, כי במשפחתנו לא ענו על שאלות גסות. כשהתבגרתי כבר הבנתי לבד, כי הכרתי מישהו שלא הירפה מהמכנסיים שלי עד שהתחתנתי איתו.
לקראת כתיבת רשומה זו, רציתי להציץ בתמונות ישנות של יולי'קה. יש לי קופסת תמונות שלקחתי מבית אמא לאחר מותה. מצאתי הרבה תמונות של בנדי, שיוליקה חתוכה מהם ללא שיור. זו מומחיות של יהודים מזרח אירופיים, לגזום ולזרוק את השנואים עליהם מתוך תמונות קיימות ולהשאיר את אהוביהם. וכך הם מקיימים למעשה את "ימח שמם וזכרם". אגב, אחרי גירושיי, הציעה לי אמא, שהיא עצמה תגזור את רון מכל תמונות החתונה שלי. שאלתי אם לא יותר פשוט לזרוק את כל האלבום. אמא אמרה, שבכל זאת יש לי ילדים מהסוטה, ואולי אצטרך להוכיח להם שפעם התחתנתי, והם לא נולדו בחטא. (כי אני באמת לא הייתי אשה חטאה, בקושי היו לי עשרים קרקפות על חגורתי). כידוע, אמא שלי היתה מלכת ההגיון הישר והונחתה בחיים לפי הקוד הפילוסופי של "מה יגידו השכנים".
יולי'קה באה ממשפחה קתולית עניה מאד. (רק עניים נדבקו למשפחתנו). כבחורה חרוצה שניסתה להתרומם מעל מעמדה הירוד, היא רצתה להכין לעצמה נדוניה, כמו בחורה מבית טוב. בחורה מבית טוב הביאה לבית בעלה מצעים, כותנות לילה, שמיכות פוך, מגבות, מפות שולחן ועוד, שהיו אמורים להספיק לכל החיים. מה שקרה, שבכל פעם שיולי'קה קנתה כמה פריטים ואחסנה אותם בארון, אמא שלה היתה גונבת לה אותם, מוכרת בשוק וקונה לעצמה פלינקה, שזהו יי"ש הונגרי ידוע. החבילה של יולי'קה, שהיתה אמורה להכניס אותה לעולם מהוגן, התמעטה והלכה. לבסוף נדברה יולי'קה עם חברה שלה, אשר הסכימה לשמור על הנדוניה בביתה. סבתא שלי אמרה "והגנבת השיכורה הזאת, שגנבה את הנדוניה של בתה במקום לקנות לה אותה, תהיה המחותנת שלי!". סבתא מעולם לא פגשה את הגנבת: דודי בנדי התחתן בעיריה ללא נוכחות משפחה, והוא גבר בשל בן תשע עשרה שנה.
אינני יודעת מתי התחילה משפחתי לשמוט את שמה של יולי'קה ולקרוא לה "הגוי'תה". מאחר שבילדותי קראתי לאשה אחת "קורבה נני" כי כך כונתה בביתינו, הוזהרתי שלא לומר "גוי'תה" בנוכחות יולי'קה. לימים שאלתי את סבתי רוז'י, שהיתה אתאיסטית מוצהרת, ובזמנה פעילה קומוניסטית במחתרת ברומניה, איך יתכן שהיא שנאה את יולי'קה רק בגלל שהיתה נוצריה. סבתי טענה, שהשנאה שלה ליולי'קה (שגם אותה היא הכחישה) לא היתה קשורה לנצרות, אלא לכך, שיולי'קה היתה אנטישמית מוצהרת.
בנדי והאנטישמית עלו ארצה עוד לפנינו: המפלגה הקומוניסטית, בה היה רשום בנדי כפיוניר צעיר, קוותה לעשותו סוכן מטעמה בארץ ישראל, ולפיכך נתנו לו אישור עליה ארצה. בנדי ידע שהוא לא רוצה להיות קומוניסט, ויולי'קה ידעה שהיא לא רוצה לחיות בין יהודים, אבל הם ניצלו את האפשרות הזאת לצאת מרומניה. הם עלו לאניה "טרנסילבניה" בנמל קונסטנצה, ואת המזוודה עם הפמפלטים הקומוניסטיים הם הטביעו בלילה בים הכספי.
יולי'קה היתה שונה מאד משלוש דודותיי היהודיות - מגדוש, שרי וארנקה. הדודות היהודיות היו שמנות, באופן כללי מבוגרות ומכוערות. הן נעלו נעלי בירקנשטוק, ולבשו שמלות ארנל. שערן סולסל בפרמננט ולפחות לשתיים מהן היו כמה שיני כסף בפיהן. (כן, כן, שיני כסף, אנחנו משפחה שלא יכלה להרשות לעצמה שיני זהב!). הן עלו ארצה שנים אחרינו, ואני נדהמתי לגלות כי הן גידלו שיחים עבותים בבתי השחי שלהן, מורה לא עלה על רגליהן ושפמן, וכולן היו נטולות חזיה, כי "מה צריך חזיה על חזה כל כך קטן". מידה ארבע, סך הכל! יולי'קה לעומתן היתה צעירה, חתיכה, רקדנית מעולה. היא לימדה אותי לרקוד, היא נתנה לי מתנות קטנות היא התבדחה איתי. בנוכחות הילדים, הרי הם טומיקה ואנכי, מעולם לא דיברה סרה ביהודים. לקראת חג המולד היא סידרה עץ אשוח קטן, ממש בעיבורה של העיר רמתיים. תוך חודשיים כבר הכירה את כל הגוי'תס ההונגריות הנוספות בעיר. האמת שכולן היו יפות ומלאות חיים. עם השנים, כאשר יולי'קה טסה לבקר את אחותה ואת האלכוהוליסטית הזקנה, בנדי היה נשאר בבית ודוגם את הגוי'תס אחת לאחת.
החברות הגוי'תס ילדו ילדים, דבר שהביא בסופו של דבר להתערותן בארץ. יולי'קה עשתה הרבה גרידות. היא ובנדי לא רצו ילדים. סבתי רוז'י טענה כי יולי'קה מסרבת ללדת כדי לא לגדל יהודים נוספים בביתה.
בשנות השבעים ירדו יולי'קה ובנדי לארצות הברית. בניו יורק שינו שמם לאנדי וג'וליה פורסט, ואני מניחה שיולי'קה החלה לענוד בגלוי את הצלב, אותו הסתירה בארץ בתוך חולצתה.
בנדי נפטר בניו יורק בן חמישים ושמונה, מסרטן הצפק. באותה עת סבי אאוגן עוד היה בחיים, ויולי'קה הודיעה לו שבנדי איננו. ומאז ניתק הקשר עם יולי'קה. שנים אחר כך, נסעו אחי טומי'קה ואשתו נעמי לשבתון בארצות הברית. הם החליטו לבקר את יולי'קה וגם לעלות לקברו של בנדי. יולי'קה קיבלה אותם יפה. מצד שני, היא ראתה שטומי'קה התבגר דיו על מנת לשאת את גורלו כיהודי מסריח. שעל כן פצחה בשיח אנטישמי נורא, ממש כמו שנהגו לספר במשפחה. טומי'קה אמר, שהיא הצדיקה את כינוייה "הגוי'תה", ולמעלה מזה. היא רשפה וירקה אש ותימרות עשן על כל היהודים, חיים כמתים, ובעיקר על יהודיה אחת, סבתי רוז'י, שבאותה עת שכנה עפר מזה שנים. טומי'קה ונעמי החרישו מההלם, וציפו לנוס משם כמה שיותר מהר. טומי'קה שאל שאלה אחרונה: "היכן קבור דודי בנדי?" יולי'קה אמרה "אני לא רציתי לתת לו לשכב בבית הקברות שלכם, בין כל היהודים המסריחים. הנה, הוא פה" אמרה, והצביעה על כד קטן שעמד על המזנון.
רציתי לקרוא לרשומה זו "איך גמר דודי בנדי על המזנון בסלון". אבל כאשר כתבתי את המילים הן צלצלו לא נכון.