ביום ראשון האחרון החלטתי לנסוע לתל ביב. יום הסטורי, לפני תחילת החפירות להכנת רכבת תחתית.
ולמה אני כותבת. כי כל הנוסעים סבלו ואמרו אנחנו פה מקטרים ובסוף לא כותבים. אז אני כותבת. היה יום חם, לוהט. ירדתי מול הבורסה והייתי צריכה ללכת ברגל עד תחנות ההמשך. 61, 161, או אם יש 166. ברור שהצחנות לא היו מוכנות. במקום מקום שהיינו צריכים לעבוד ולקבל הגנה מינימלית מהשמש היה שקה. מסביב, כדי שיהיה לנו נח, היו שקים עם מלט או חול. אשה בהריון מתקדם, התיישב על שק, אחת סיכנה את חייה ונעמד בבור כדי לזכות במעט צל. כל הנוסעים המחכים שמו לב, שרוב האוטובוסים היו מיועדים לבת ים. מענין, כל מדינה ישראל גרים בבית ים? חיכינו, חיכינו וחיכינו והנה זה בא, שני אוטובוסים שנוסעים לאותו כיוון, 61 ו161. מענין, איך מתאמים זאת ביניהם. פעם כתבתי למשרד התחבורה איך מצליחים לתאם שהאוטובוסים מגיעים בזוגות ובשלשות לדוגמא 68 ו- 70. 61 ו-161. התשובה המנמקים שאי אפשר להתווכח אתה שהם יוצאים ממקומות שונים. טוב, אבל איך בהמשך התחנות שהן מקבילות, הם מגיעים ביחד. טוב, כי הם יוצאים ממקומות שונים. יש בזה המון הגיון.
טוב, עלינו על האוטובוס, חלק על 61 וחלק על 161, ככה, בחירה אקרעית, הלא הייתה לנו אפשרות בחירה ונסענו. 161 היה אוטובוס כפול, והיה שם חם. מאד חם. אחת הנוסעות שמה חייב בכפה, כי להעיר לנהג אוטובוס זו סכנת נפשות לפעמים, נגשה לנהג ואמרה לו שחם ושיגביר את הקירור. את רוצב לרדת הציע לה הנהג. גם אלטרנטיבה אבל היא לא בחרה בה. כנראה הנהג תפס אחרי זמן מה שהגזים ובאמת הקירור התגבר.
וכעת,חלום בלהות. בעוד X שנים, תהיה רכבת קלה או תחתית. אני לא רוצה לחשוב על המכות שנחטוף מהכרטיסנים ועל הצעקות שנחטוף. אולי ילמדו משהו מהמצב בירושלים. אבל איך אני רואה את התכנון וההתיעלות: נעמוד בתחנה, נעמוד בתחנה ונעמוד. ואז, בבת אחת יגיעו כל כלי התחבורה, הרכבת הקלה, האוטובוסים למיניהם, שכולם יסעו לאותו כוון.
איזה יופי, איזה יעילות. איזה שירות מעולה.