אלוהים אוהבת את כולם - פרק 4

הממ. כן. עוד פרק.

אני די חולה וגם כאילו - לא מצליחה לכתוב ממש - וזה די נורא. כלומר... אין לי פשוט חשק... ויכולת... לשבת על התחת ולכתוב... זה כאילו התשוקה לכתוב נעלמה לי? הרעיונות עדיין שם, פשוט אין שום דבר שמניע אותם להיכתב? וזה גורם לי לא ליהנות לכתוב סיפורים שממש נהניתי לכתוב פעם? ולא להיות מרוצה מהתוצאה של כל מה שאני כותבת בערך? ואני מרגישה רע כי זה כבר יותר מחודש ככה וזה פשוט לא מפסיק... וכאילו... אני ממש ממש רוצה שזה יפסיק... אני רגילה למחסומי כתיבה, אבל לא ל... זה... מה שזה לא יהיה....

הממ... כן... 

קיצור...

הנה פרק חדש. האזכור התרבותי היחיד הוא בנוגע לחטיפת ילדי תימן, מדובר באזכור שמופיע ממש בסוף הפרק. ממליצה לכן/ם לקרוא על זה קצת לפני קריאת הפרק.

זה פרק קצת יותר אנגסטי מבדרך כלל, אבל לא משהו נורא.

אני עכשיו מעדכנת את קוביית העדכונים, הסתכלו בה כדי לראות מה אני מתכננת לפרסם בהמשך. הצביעו בסקר.

אשמח לתגובות, ומקווה שתאהבו.

~.~

שארון נחרה על השולחן לפני שיעור היסטוריה כשרייכמן פנה אליי.

הוא חייך את החיוך המסנוור של ילד שלאבא שלו יש כסף לעשות לו הלבנת שיניים כל חצי שנה וקרא, "וודקה וערק! מה שלומכן?"

שארון הזדקפה כמו קפיץ מנגד לקול שלו והביטה בו בעיניים מבועתות, כאילו היא המומה מהעובדה שהוא העז בכלל לנשוף בכיוון שלה. "איך קראת לי?!"

מצמצתי לעברו, משתדלת לא להפגין עד כמה באמת נגעלתי מהפרצוף המעצבן שלו, ואז חזרתי להביט בשיעורי הבית שקיבלנו במתמטיקה. "מה אתה רוצה, רייכמן?"

שארון, מצידה, קיללה לצידי בשקט ("בן זונה. ערק הוא קורא לי. ערק בתחת שלי"). היא שאלה אותי אתמול איך אני מצליחה להיות רגועה מול רייכמן אפילו שבדרך כלל דברים בסגנון שהוא אמר היו גורמים לי לצרוח ולהפוך שולחנות. עכשיו כשחשבתי על זה הנחתי שזה פשוט בגלל שנאטמתי לדברים שהוא אמר. מאז הפעם ההיא שהשתמשתי באלימות פיזית נגדו, תמיד יכולתי לראות את הרתיעה הקלה שבתנועות שלו כשהוא מדבר איתי, והוא כבר לא ערער אותי יותר. הוא היה בסך הכל ילד חלש שנרתע בגלל סטירה.

למרות זאת, נדמה היה ששארון עוד לא הגיעה לשלב הזה אל מולו, כי היא התרתחה במקומה והביטה בו בעיניים בוערות. הוא התעלם ממנה כאילו היא אוויר ואמר לי, "את תעשי לי שיעורים פרטיים במתמטיקה."

"לא." עניתי מיד, בלי להרים את הראש משיעורי הבית שלי.

"נו, קדימה. את יודעת שאת צריכה את הכסף. אני אשלם לך."

בהיתי בו. "למה נראה לך שאני זקוקה לכסף שלך?"

"לא יודע." הוא אמר בקול עצבני, ונראה מאוד מרוגז מזה שהוא לא קיבל את מה שהוא רוצה מיד ועכשיו. "אני מניח שכל צעצועי המין האלה שאתן הלסביות משתמשות בהם די יקרים, לא? ואני בטוח שאבא ולדימיר שלך לא ממהר לתרום לך כסף לצרכים האלה שלך – "

"מישהו צריך לשטוף את הפה המלוכלך שלך עם סבון." אמרתי לו. אלוהים, אני מתחילה להישמע כמו אימא שלי. "החיים הם לא סרטי הפורנו שאתה מכור אליהם, רייכמן. תעשה לי טובה תעוף לי מהפנים."

שארון, מצידה, בהתה ברייכמן כאילו הוא חרא של כלב שהיא כמעט דרכה עליו. רייכמן נראה כאילו הוא לא יודע מה לענות לי, ולכן במקום זה הוא התנפל על שארון. "מה את מסתכלת עליי ככה, מטומטמת?"

שארון בהתה בו לעוד כמה שניות, ואז חייכה חיוך גדול ורחב. "אני סופרת כמה זמן יעבור עד שתגיד משהו שיגרום לי להרביץ לך."

לרגע רייכמן נרתע, אבל אז ניצוץ רע נדלק בעיניים שלו. "אני לא בטוח אם את זוכרת, אבל זה היה אבא שלי שבזכותו גם לפרחה מוגבלת כמוך יש בריכת שחייה להתאמן בה." קולו היה עוקצני. גלגלתי עיניים במופגן. הוא באמת נואש אם הוא שלף את קלף ה – "אבא-שלי-מיליארדר". זה לא היה מפתיע, למען האמת – הייתי צריכה לדעת שזה רק עניין של זמן עד שהוא יזכיר את זה.

אבא שלו תרם המון כסף לבית הספר שלנו כחלק מפרויקט של פיתוח הפריפריה, ובכל אופן, לאחר שהוא השקיע את כל הכסף הוא כנראה החליט להיות כמו בן גוריון, "להפריח את השממה" או משהו, ולעבור מתל אביב לסביבה שלנו תוך כדי שהוא מכריח את הבן המגעיל שלו, הלוא הוא רייכמן, לבוא ללא אחר מבית הספר לו הוא תרם מיליארד. כל זה קרה כבר כשהיינו בכיתה ח`, שזו הייתה גם השנה שבה תומי נעשה חבר שלי ושל שארון.

שארון נדלקה, אבל קולה היה שקט בצורה מוזרה כשדיברה. "אל תקרא לי פרחה."

שלחתי בה מבט. היא נראתה רצינית נורא באופן ממש לא אופייני, לא הייתה אפילו טיפת הומור בעיניה, וידיה היו מכווצות לאגרופים מתחת לשולחן.

המורה להיסטוריה, דורון, נכנס לכיתה, אז רייכמן חזר להביט בי, מדבר במהירות. "תקשיבי, אני באמת צריך עזרה. אבא שלי אמר לי שלא אכפת לו כמה כסף הוא צריך לשלם על שיעורים פרטיים, הוא יעשה כל מה שצריך כדי שאתחיל ללמוד ולא ארד לשלוש יחידות. אבל הוא אמר שאם ארד מארבע, הוא יבטל לי את הנסיעה עם החברה שלי לחו"ל – "

"מסכן שלי." אמרתי בקול חסר רחמים, נועצת בו מבט עצבני. אולי לפני כן היה סיכוי שהייתי מגיבה אחרת, אבל אחרי שראיתי את ההבעה של שארון, כבר לא היה סיכוי. "למה אתה בכלל ניגש אליי? לך למורה פרטי."

"הם לא מצליחים ללמד אותי. את הצלחת ללמד את המוגבלת הזאת. את תצליחי ללמד כל אחד."

"עוף לי מהעיניים." אמרתי, ושמעתי איך הקול שלי רעד מרוב זעם.

כנראה שזה הזכיר לו את הפעם ההיא שבה נתתי לו סטירה, וגם דורון ביקש ממנו לשבת במקום, אז הוא הסתלק, אבל לא לפני שנתן לי פתק שעליו כתב את המספר שלו. נראה היה שהוא הכין את הפתק מראש, כאילו חשב שאין ספק שאני אסכים לתת לו שיעורים. העובדה הזאת גרמה לי לרצות לשבור לו את הלסת.

לקחתי את היד של שארון מתחת לשולחן. "את בסדר?"

היא לא ענתה.

אמרתי, "אל תקשיבי לו. הוא אידיוט."

היא הנידה את ראשה לשלילה ודיברה בקול צרוד. "הוא צודק."

בהיתי בה בהלם לכמה רגעים, אבל היא לא הסתכלה עליי בחזרה וסתם בהתה בלוח באותו מבט רציני וכל כך לא אופייני עד שזה כאב. בלעתי את התחושה הרעה והבטחתי לעצמי שאחר כך, בהפסקה, כשניפגש עם תומי, נדבר על זה. תומי תמיד ידע איך לרכך את שארון ולגרום לה לדבר על מה שמפריע לה.

השיעור התחיל, ודורון, עם הקול הרועד שלו, החל לדבר. "היום נדבר על איחוד גרמניה." הוא אמר, ואז הסתובב וכתב כותרת גדולה על הלוח. "בבקשה תפתחו את הספר."

"לא הבאתי ספר." אמרה שארון, עדיין מחזיקה את היד שלי מתחת לשולחן. "היה כבד לי."

"אני הבאתי. נהיה ביחד." רציתי לחבק אותה המון זמן ולהגיד לה לא לתת לרייכמן לקלקל לה את היום, אבל הייתה סיבה שדורון השיב אותנו בשורה הראשונה – עשינו הרבה דברים שלא אמורים לעשות בזמן השיעור בעבר. אני גם טרחתי לעקוב אחרי השיעור, אבל שארון לא הייתה מסוגלת ללמוד אם המורה שהיה מולה לא השתלט על הכיתה כמו שצריך, ודורון... ובכן, הוא ניסה מאוד חזק, אבל איכשהו השיעורים תמיד גלשו מהנושא המקורי שלהם לנושאים לא קשורים.

הוצאתי את ספר ההיסטוריה ופתחתי בעמוד שדורון כתב על הלוח, ואז נזכרתי שכבר דיברתי על זה עם אבא. היו לנו הרבה שיחות כאלה, הייתי שואלת אותו דברים על היסטוריה והוא היה עונה לי. אבא שלי הוא מורה להיסטוריה ולאזרחות, כך שיכולתי לסמוך עליו שהמידע שהוא אומר אמין, וחוץ מזה, כשהוא דיבר על זה הכל נשמע מעניין. השיחות הללו על מדינות ועל דברים שקרו בעבר היה אחד מהדברים שהיינו עושים כשהיחסים בינינו היו טובים יותר. לאחרונה עשינו את זה פחות.

דורון החל לדבר. "בתחילת המאה התשע עשרה, גרמניה הייתה מחולקת לשלושים מדינות ונסיכויות. הייתה ברית בין הנסיכויות, אבל היא הייתה רופפת, וכל אחת מהן הייתה שקועה באינטרסים הפנימיים שלה. איחוד גרמניה היה צעד היסטורי משמעותי ששינה את תמונת המצב באירופה לחלוטין..."

המחשבות שלי נדדו. דורון גרם לכל הסיפור להישמע כמו טרגדיה יוונית. מה הטעם בזה? שארון נראתה חסרת סבלנות והיה לה מבט מוזר על הפנים. היא הרימה יד להצביע באמצע המשפט של דורון, קוטעת אותו בעזרת התנועה, ואז אמרה בלי לחכות לרשות דיבור, "דורון, זה נורא נחמד ויפה שאנחנו מדברים על גרמניה וכל זה, אבל לא כבר היינו באירופה בכל השנים שעברו? מתי נלמד גם על שאר העולם?"

דורון בהה בה. "ובכן – בשנה הבאה, כשנלמד על מלחמת העולם השנייה, נלמד גם על מדינות כמו רוסיה ויפן שהיו באסיה, או ארצות הברית באמריקה – "

"מתי נלמד גם על היסטוריה של מזרחים?" אמרה שארון, קוטעת אותו. "הדברים היחידים שאני יודעת על ההיסטוריה של המשפחה שלי הם ממה שההורים שלי סיפרו לי שההורים שלהם סיפרו להם. למה ההיסטוריה של המשפחה שלי בחיים לא תופיע בספרי ההיסטוריה? למה אנחנו פשוט ממשיכים ללמוד שוב ושוב על אירופה?"

הקול המתנשא של רייכמן נשמע ממאחורי הכיתה. "מה את רוצה, שנלמד על בתי הבוץ של יהדות תימן?"

דורון כחכח בגרונו בחוסר ביטחון. "אל תזלזל, יואב. יהדות תימן היא בעלת היסטוריה מרתקת – "

"אז למה אנחנו לא לומדים עליה?" אמרה שארון, עצבנית. "למה כל היום אני צריכה לשבת בשיעור היסטוריה ולשמוע אשכנזים שמדברים על היסטוריה של אשכנזים ומתייחסים ליהדות ולציונות כאילו הן בבעלות אשכנזית? למה אתם מתעלמים לחלוטין מחצי מהמדינה הזאת?"

"מה יש לך נגד אשכנזים?" שאלה אורטל שישבה בקצה האחר של הכיתה. "תרגיעי את טון הדיבור, שרון."

"את לא תגידי לי להירגע או לא להירגע. נמאס לי. שום דבר שאנחנו לומדים לא קשור אליי או למשפחה שלי. מה הטעם בזה? זה לא ההיסטוריה שלי. זה לא הזהות שלי. זה לא אני. מה אני אמורה להרגיש?"

אורטל אמרה, "זה חומר לשיעור היסטוריה, לא רשימה של עקרונות המדינה."

דורון השתעל, מנסה להשתלט על הכיתה. "למען האמת, למידת היסטוריה יכולה ללמד הרבה על העקרונות – הבחירה ללמוד על יהדות אירופה היא לא שלי – זו בחירה כללית של משרד החינוך – "

"וזה בדיוק מה שאני מתעצבנת עליו, דורון. תעקוב." גיחכה שארון, מצליחה להוסיף הומור עגום לכעס שלה.

"זה לא הנושא של השיעור – אני באמת מציע שנעזוב את זה – "

"שארון צודקת." אמרתי. "החומר שאנחנו לומדים לא רלוונטי לגבי המון תלמידים. זה לא ההיסטוריה של רוב הילדים כאן. אני לא מבינה באיזה קטע אתם מצפים מאיתנו להתחבר לזה. אחר כך אתם מתפלאים שהציונים של ילדים ברצפה. לאנשים תמיד יהיה קשה להתעניין באירועים שלא רלוונטיים לגביהם."

דורון אמר, "זה לא עניין של רלוונטי או לא רלוונטי – זה עניין של..."

"של מה? תוכנית לימוד?" אמרה שארון, מביטה בו בהוכחה. נראה היה שזה בדיוק מה שדורון התכוון להגיד, כי הוא נראה נבוך. "אז אתה מודה שכל עניין הלמידה המשמעותית הוא בולשיט?"

"וואי, שרון, סתמי כבר." אמרה אורטל, עצבנית. "אני יודעת שזה לא חלק מהתוכנית שלך, אבל יש כאן גם ילדים שרוצים ללמוד."

"בדיוק." הסכים רייכמן. "התירוץ שלך לא ללמוד בגלל שמה שלומדים זה לא ההיסטוריה של המשפחה שלך היא טיפשית."

בשלב הזה שארון כבר הייתה עצבנית לגמרי. "קל לך לדבר. כל החומר של היסטוריה בי` וי"א מדבר על השורשים של המשפחה שלך. כמה כיף זה שיש לך את היכולת שדברים כאלה לא יפריעו לך, כי אתה תמיד תהיה מי שידברו על אנשים כמוהו בשיעורי היסטוריה, מי שאנשים כמוהו יהיו ראשי ממשלה, מי שכן יתקבל לעבודה... מי ששם המשפחה והעיניים הכחולות פותחים לו דלתות לכל מקום אפשרי – "

"העיניים שלי ירוקות."

"אוי, סלח לי, אדוני ראש הממשלה. טעיתי בזיהוי הפיגמנטים שלך. משום מה טעיתי לחשוב שהם לא ממש משמעותיים – כמובן ששכחתי שזה בדיוק כל מה שקובע במדינה הזאת – "

"מה לגבי איחוד גרמניה?" אמרה מישהי מאחורה, אבל נראה היה שזה כבר אבוד. דורון נראה מיואש, ידו מגששת אחרי התה שהניח על השולחן שלו בתחילת השיעור כאילו הוא מחליט להרים ידיים ולצפות במריבה בשתיקה.

רייכמן אמר, "את מדברת שטויות. את סתם מחפשת איפה להרגיש מקופחת כדי שתוכלי לתרץ את כל החסרונות שבך דרך הטענה שדופקים אותך במדינה הזאת. האמת הפשוטה היא שהמציאות שאת מתארת כבר לא קיימת יותר ועכשיו כל מה שצריך לעשות כדי להצליח זה לעבוד קשה, דבר שלך ככל הנראה אין שום חשק לעשות – את רק רוצה להתייחס אל עצמך כקורבן."

"אתה לא מכיר אותי, בן זונה." סיננה שארון. דורון קפץ במקומו בצורה מעוררת רחמים אבל לא אמר כלום. "אני האחרונה שתתייחס אל עצמה כאל קורבן. אתה יכול לדחוף את העבודה הקשה שלך לתחת שלי. אבא שלי עבד כל החיים קשה, והוא עדיין עובד קשה, ולא מתקדם לשום מקום. אבל למה שלך יהיה אכפת? אתה הילד עם האבא העשיר ושם המשפחה הנכון – "

"תפסיקי לדבר על שמות משפחה. אין שום קשר לשמות משפחה."

"שם המשפחה שלך הוא שם משפחה שמזוהה עם סופרים. שם המשפחה שלי הוא שם משפחה שיזוהה עם עבריינים."

"זה אומר יותר עלייך מאשר שזה אומר עליי – "

"לא, זה אומר משהו אחד גדול על כל המדינה הזאת, זה אומר שהיא דפוקה מהעצם ונבנתה על יסודות שוויון שמעולם לא תוכננו לצאת לפועל, ובגלל זה כשעולים ממדינות ערב הגיעו כל המדינה הזאת נכנסה להלם ומיררה את החיים של אלפי אנשים – "

"את מעוותת את ההיסטוריה."

"את ההיסטוריה של מי? אני יודעת יותר מקצת על הנושא מההורים שלי, הם יכולים להעיד בפנייך בעצמם. אבל, כמובן, ההיסטוריה שלך היא מה שקובעת, כי אתה נולדת למשפחה הנכונה, האחת שקובעת בדיוק איך המדינה הזאת נראית."

"תפסיקי לחרטט. את סתם מנסה למצוא סיבות להרגיש רע עם עצמך. אין גזענות יותר. אולי היה פעם, וגם אז... אבל זה נגמר. זה לא קורה יותר. את מנסה לרכב על תחושת קיפוח דפוקה שכבר לא רלוונטית יותר למציאות של עכשיו. תפסיקי לחיות בעבר ובחיים של ההורים שלך ותעברי להווה. אף אחד לא הופך אותך לקורבן חוץ מעצמך. וחוץ מזה, זה מטופש שאת מתנהגת כאילו אשכנזים אשמים בהכל. עוד מעט תאשימי אותנו גם ברצח עם. את מתנהגת בצורה ילדותית ומטילה אחריות על אחרים במקום על עצמך. זה שאת שונאת אשכנזים לא אומר שאת צריכה להעמיד פנים שאנחנו שונאים אותך כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך או משהו כזה. אנחנו לא שונאים אף אחד – בעיקר לא תימנים, תימנים אנחנו דווקא אוהבים – "

"כן, אתם כל כך אוהבים אותנו עד שחטפתם את כל הילדים שלנו." אמרה שארון בקול יבש.

דורון נחנק מכוס התה שלו.

~.~

מקווה שאהבתן/ם,

מייטי בי.