אני כותבת את מה שיושב לי במעמקי ליבי,כי לא באמת יש לי למי לספר זאת.
הכאב הזה שנמצא כבר שנה וכמה חודשים כגודש בחזה הולך וגדל במרוצת החודשים.
כבר שמונה חודשים עברו מהגרידה שניה שחוויתי,ואחרי ריצות בין הרופאים שכל אחד אומר לי באדישות רבה תחזרי אחרי הפלה שלישית,כי בסה"כ הסטיסטיקה מדברת אחרת.
החלטתי בסופו של דבר לא לוותר,וברופאה האחרונה שביקרתי שיקרתי ואמרתי לה שעברתי הפלה שלישית.
היא שלחה אותי לעשרות אלפי בדיקות עד שנמצאה מה הבעיה.
היום בדיעבד אני יודעת שטוב עשיתי ששיקרתי,שמצאו את הבעיה הרופאית שלפי כך איבדתי את הריונותיי הקודמים.
בזמן שבו חבורתיי כבר מספרות בהתרגשות על שן שגדלה לילדיהם,אני עוברת לא מעט זריקות וכדורים כדי לנסות להיכנס להריון,
בכל פעם שמופיעה ווסת אני נשברת,הדמעות הישנות שנופלות על הכר מתחלפות מהר מאוד בדמעות חדשות.
מי שיגיד שאחרי הפלה יגלו אצלך הבנה,אז אוכל לומר שזה שקר,
אין אחד שלא מרחם עלי,כן,כולל בעלי,אימא שלי וחמותי שרק מנחסות אותי בכל שיחת טלפון פשוטה שמתחילה ב נו...את בהריון והשיחה מסתיימת בהלוואי וכבר אחזיק נכד או נכדה.
אם לומר את האמת,בכנות מוחלטת דיי נשברתי כבר מהתהליך.
נשבר לי להזריק לעצמי הורמונים,אין לי בכלל מצב רוח שלא לדבר על לעשות אהבה עם בעלי,
היחסים האינטימיים מתחילים ומסתימים בזה שאני בוכה והוא בתיסכול אומר לי שיהיה בסדר רק צריך להאמין,
ואני כבר בספק אם הוא מאמין למילותיו שיוצאות מפיו.
הראה גם הוא מתוסכל לא פחות ממני,רק שהוא כמעט ולא מדבר על זה.
נמאס לי לראות שכל אחת שמתעטשים עליה נכנסת להריון ורק אני עד שאני נכנסת להריון,כבר מצליחה לאבד אותו במהירות הבזק.
לכל מקום שבו אני פונה ישנה אישה בהריון,כאילו כולן נושאות וירוס הריוני שכזה.
לפני כמה חודשים היה לי קשה לראות נשים עם בטן עגלגלה,או יתרה מכך כאלה שדחפו עגלה עם תינוק בן יום,איכשהו יצא שלא משנה לאן שהלכתי,או באיזו פינה שהסתתרתי מצאתי את עצמי נועצת מבטים על עגלה ומקווה שהיום המיוחל הזה שבו אהיה אימא יגיע.
אבל אם לומר זאת בכנות,ככל שעוברים החודשים,הזריקות שאני צריכה להזריק לעצמי כל מיני הורמונים וכדורים אני מתחילה להאמין שקיבלתי עונש מלמעלה ואולי אלוהים בכבודו ובעצמו החליט להעניש אותי ולא מוכן להעניק לי יותר את החוויה של להיות בהריון או בכלל לנסות לתת לי להביא ילד לעולם.
מי שאומר שזוגיות לא מתפוררת כשאת מאבדת את הילד שלך שנשאת בריחמך משקר..
כל אחד מאיתנו כבר מכונס בתוך עצמו,אני מרגישה שזה לא הוגן לקשור את בעלי כך אלי
אצלי נמצאת הבעיה ,ואני מלאה באשמה כי למעשה הגוף המגושם שלי שלא מצליח להיכנס להריון אחרי 2 הפלות.
אני מאשימה את הגנטיקה שגרמה לי לחיות 32 שנה עם המחשבה שאני בריאה ולמעשה אני מגלה שהגוף שלי בוגד בי בכל פעם מחדש.
כל -כך הרבה פעמים נשברתי בחודשים האחרונים עד שאמרתי לבעלי שעדיף לו בלעדי,באמת התכוונתי לזה ויש רגעים שאני באמת מעדיפה בשבילו שימצא מישהי שתביא לו ילדים,
למה הגבר שאני כל-כך אוהבת בחיי צריך לסבול כי הוא אוהב מישהי עם בעיות כמו שלי.
מה לא שמעתי בחודשים האחרונים,כל מיני ניסים ונפלאות,אבל אני יודעת שאני נמצאת באגדה אחרת.
באגדה שבה אני לא רוצה לחיות יותר חיים כאלה ריקניים בבדידות מתמדת.
נכון לכאורה לא חסר לי כלום,גם אני וגם בעלי שנינו עובדים בעבודות טובות,מרוויחים משכורות טובות,יש לנו בית שכל הזמן עובר חידושים וריענונים כדי שיהיה חמים ונעים כשנחזור מהעבודה לבית חם.
אני כל יום קמה בשש בבוקר לעבודה וחוזרת בשעות הערב,לבית שהוא ריק מאדם למציאות שבה מה שמותר לי כרגע לגדל ושלא יגרום לי נזק בריאותי,כי חיות אסור לי לגדל (אסרה עלי הרופאה)
זה רק כמה עציצים באדניות על החלון.
אתם קולטים אני אימא של קקטוסים ושל כמה פרחים,ואם חסר לכם לואיזה אני יכולה לתת לכם,כי הוא הצמח המאומץ שלי שגדל בנתיים הכי יפה.
אני לא יודעת איך אפשר ואם בכלל זה אפשרי להמשיך לחיות ללא התבנית הזאת של להביא ילדים לעולם.
אני מוכנה אפילו לאמץ,אך בעלי מסרב בתוקף הוא אומר שלא ניסינו מספיק,וכך כל מי שקרוב אלי.
אבל איש לא מבין שקשה לי,שכל התהליך הזה מייגע שצריך להתחנן בעבודה שיתנו לי יום חופש כדי ללכת לרופאה ותמיד מאשרים לי כי אין איש בעבודה שלא מרכל ואומר זאת המסכנה שאיבדה שני הריונות.
אחר כך יש ללכת לרופאה ולהוציא מרשמים,להתחיל לקחת כדורים ובמקביל זריקות,אחר כך לחכות שבועים ולגלות בבדיקת שתן או דם שאין לו הריון והחלום שוב מתרחק ממני באלפי קילומטרים,מגיע הווסת ושוב חוזר כל הסבב הזה בין כולם.
אין לי כוח,באמת שאין לי.
אולי אני לא הסיפור ההצלחה הזה שמספרים עליו באיזו תוכנית ראלטי,אני זאת שלא נמצאת ברייטינג כי יש לי רק כשלונות.
אולי אם כמה שזה קשה צריך להשלים עם המציאות שאולי זה כבר לעולם לא יקרה,ואולי יחלוף הכאב הזה יום אחד וכבר פחות ופחות יכאב לי כשאראה אישה הריונית או עם עגלה לידי.
מאז שאיבדתי את ההריון השני,דיי גזרתי על עצמי את האבלות והצער,אני כל-כך לא חיה כבר בעולם הזה,ואפילו לא איכפת לי כבר לפרוש כנף לעולם הבא,
הראה שני ילדיי שם מחכים לי והם זקוקים לי ומי באמת זקוק לי פה בעולם הזה?
בחלומות בלילה אני רואה אותם הם כל-כך דומים בשקט שלהם לבעלי,
זה נשמע מטורף ויש כאלה שיחשבו שאולי צריך לאשפז אותי,אבל אני מתגעגעת כל-כך לעוברים הקטנים שלי והקיץ הזה הייתי צריכה ללדת,ולא לחוות שוב חגים שיגיעו בעוד חודש בבדידות ובעצב
ולהיזכר בזה שהם היו צריכים להיות איתי כאן.
אווף אני שוב בוכה בקול מחניק,בולעת את הדמעות שלי מבלי שאף אחד ישמע,מבלי שאף אחד יראה, ומבלי שאף אחד יכול לתאר לעצמו מה אני עוברת.
אין שבת שאני לא מדליקה נרות ולא מבקשת את משאלת ליבי מאלוהים,
בנתיים הוא בשלו מקשיח את ליבו ולא מוכן להעניק לי ילד שיכניס אור לחיי.
עוד זריקה,עוד הורמון,העיקר שיהיה ילד בסוף