אז בזמנו (חזרנו לסגירת פערים של שנתיים...) אחרי שראש החוג החביב וטוב הלב עשה לי זובור, הבנתי שאין ברירה: צריך לעשות מה שכולם עושים.
לא עוד לעמול על מאמר, לקרוא, לשייף, לתקן ולשלוח!
אמור מעתה: לכתוב שני מאמרים בו-זמנית, כל אחד קצת שונה. נגיד: סביב תיאוריה שונה. סביב מקרים שונים. להחליף בין חלקים של המאמר. וכמובן: שמות אחרים!!
ואז לשלוח ולקוות לטוב.
ואם המאמר נדחה, יש לנקוט באסטרטגיה הבאה: להפוך אותו לשני מאמרים ולשלוח את שניהם. ככה שבעצם כל מאמר הוא הרבה יותר ממאמר אחד (בהנתן שבעצם כל פעם שהוא נדחה הוא משכפל את עצמו. קצת כמו אמבה. איך עושה אמבה?). זנוּת? זנוּת.
עוד אסטרטגיה חשובה היא שכשולחים מאמר לשיפוט, ישר להכין את המייל לכתב העת הבא שאליו חושבים לשלוח. ככה שאם המאמר נדחה - אפשר לעשות תיקונים על פי הערות השופטים ולשלוח מיד. מקל על החבטות לאגו. בדוק.
ואכן - זה עבד. מאז שיחת הזובור הראשונה, התפרסמו כך וכך מאמרים.
האם אני גאה בכולם? לא.
בחלקם - כן. בערך. בהתחשב בזה שרובם מיחזורים.
אבל אני מעודדת את עצמי שיום אחד אוכל לחזור לכתוב כמו שאני רוצה. נכון?