נכתב במאי 2015
שלוש עשרה שנים, כבר שלוש עשרה שנים חלפו, כך נאנח על הקבר של סבא דוֹד שלי.
"כמה סבתות יש לך?" "" נהג סבא ש. לשאול אותי, בקריצה.
"שתיים! " השבתי מיד
"וכמה סבים?" "
"אחד! רק אתה! " חיוך של ניצחון היה נמתח על שפתיו.
ועכשיו אין לי יותר סבא, נשארה רק סבתא אחת, וגם היא כבר לא לגמרי איתנו. וגם דוד – אח-של-אמא יש לי – אחד .
שלוש עשרה שנה, אכן קשה להאמין, אבל חישוב מהיר בראש – שנה וחצי לפני שבכורי, ט. נולד, ט. כבר בן אחת עשרה וחצי – כן, זה מסתדר, גם בלי להביט מיד על השנה הרשומה על המצבה שסביבה התגודדנו, שני דורות של צאצאים, והדוד האחד שלי אמר קדיש.
אחר כך נעמדנו על השביל שבין החלקות, באמצע בית הקברות ירקון, והתקשנו לפזר את ההפגנה של עצמינו במשך שעה ארוכה. לא מעט שנים שהמשפחה המורחבת מרגישה כמו בסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת": אם אין ארוע מיוחד – שמחה גדולה או טרגדיה – לא יוצא לנו כמעט להפגש. אבל כשעמדנו שם, בבוקר יום שישי נעים של אביב, לא כל כך התעדכנו במה שהתחדש בחייו של כל אחד מאז נפגשנו בנסיבות דומות בשנה שעברה. הזכרנו את הנין התשיעי של סבא וסבתא, שנולד באותו השבוע, רחוק, בצפון אמריקה, אבל בעיקר הפלגנו בזכרונות וסיפורים – מילדותינו, מילדותם של אמא שלי ואחיה במזרח אירופה, והחכמות של ילדינו שלנו – דור הנינים.
"תשלחי לי בבקשה תמונות של סבא ש. מהצבא האדום" ביקש ממני הדוד באותה הזדמנות. מזכיר לי את התפקיד שלקחתי על עצמי ואני לא ממש ממלאת נאמנה, לעיתים – כשסבתא עברה למוסד הסיעודי, אספתי אלי את כל הארכיון שלה ושל סבא: תמונות, בעיקר, אבל גם מסמכים ומכתבים ישנים, גלויות ומזכרות. כנכדה הבכורה היה אך טבעי שאני אתמנה לתפקיד. בשלוש וחצי השנים שחלפו סרקתי רק את התמונות החשובות ביותר: התמונות הספורות שנשארו לסבתא מהוריה ואחיה שנספו בשואה.
הבקשה של דוד מ. שלחה אותי לטפס למדף העליון שבחדר הארונות, להוריד את הארגז ובו האוצר הבלום. בעיקר, כאמור, המון תמונות: מהילדות של אימי ואחיה, סבא וסבתא עם חברים בערים שונות בפולין, ונופשים משפחתיים לחוף הים השחור, לילות סדר בארץ, מישהו מנציח את סבא ליד ברז במקלחת, בר המצווה של הדוד, אמא בצבא, אני שוכבת על שמכה בגינה, אחי ואחיותי בעגלה משולשת, אחי ואחיותי ובני הדודים יושבים עם סבא וסבתא על הספה האדומה בסלון, תמונות מהחתונה של אחותי, סבתא מחזיקה בידיה את ט. הנין הראשון ... התמונות, ברובן, לא מסודרות באלבומים, ונתונות בעירבוביה מוחלטת של זמנים ומקומות ואנשים, ממש כמו השיחה האסוציאטיבית שלנו אחרי האזכרה של סבא, על השביל בבית הקברות.
איתרתי את התמונות של סבא ממלחמת העולם, במדי הצבא האדום. הן מטושטשות ומקומטות מעט, אבל הצלחתי לסרוק ולהעלות למחשב. גאה בעצמי ומבטיחה להמשיך במלאכה ולא לזנוח אותה, אבל האם אכן אתמיד – עוד נראה ...
1939 - סבא משמאל