שלושים שנה ברציפות (1980-2010) הייתי נתון לטיפול נפשי פרטני מהסוג הפסיכודינמי. רוב הזמן הטיפולים התנהלו בנעימות, והמטפלים שמדי מספר חודשים או שנים התחלפו, אהבו אותי, תמכו בי, חזקו אותי ואף עזרו לי לעיתים ולא במעט.
ואולם, לעיתים הבחנתי שמתרחשים בחדר הטיפול אירועים לא רגילים. לא סימפטיים. תמיד לא מובנים. לעיתים מאוד מתסכלים. פעמים אחדות הם היו אף מפחידים ומזעזעים ואפילו מסוכנים לאדם כמוני הסובל ממאניה דפרסיה. ב-2003 יצא לאור ספרי השני "מישהו מטפל בך" בו תארתי 10 שנות טיפול מפרך ומסוכן המלווה בהתערבויות קונפליקטואליות.
בתחילה, ניסיתי לשמור את אשר אירע בחדרי הטיפול עמוק בתוכי. בשלב מסוים הרגשתי שאני מתפוצץ. לא יכולתי להכיל. אולי כי אני אדם מאוד מוחצן מטבעי. אולי מפני שנפשי תמיד הייתה כה צעירה. כנראה גם וגם.
וכך, בהדרגה ובחשש רב התחלתי לדבר ולספר ולהתייעץ עם בני משפחתי ועם חבריי הקרובים. בתחילה כולם הקשיבו הקשב היטב. אחר כך התייחסו אלי בהבנה מעורבת בסלחנות. לבסוף פנו ממני. הפסיקו להבין. הפסיקו להאמין, וזו לא הייתה אשמתם. הם לא יכלו לרדת לחקר משעולי הטיפולים ההם בהם רב עד מאוד הנסתר על הנגלה.
עברו עוד כמה שנים ובהדרגה התחלתי להבין כיצד הטיפול הפסיכו-דינאמי מתנהל מבחינה תיאורטית ובייחוד מעשית. כבר הייתי מסוגל לפענח, להתחקות אחר הסברים. בהתחלה אולי הסבריי היו כלליים, אפילו פרימיטיביים למדי. אך כבר אז ההסברים האלה היו מסוגלים לתת תשובות רחבות ומספקות כמעט לכל ההתערבויות המקצועיות שעברו על בשרי במשך 30 שנות הטיפול גם יחד. הביאורים שלי ל"כאוס" הלא מובן שהתרחש בקליניקה, הלכו והתבססו בכל יום יותר ויותר. בחריצות סיזיפית המוזנת מכאבי הפנימי היוקד המשולב בסקרנותי טבעית שלא ידעה גבול, הפאזל המסתורי החל להתפענח. החלקים הצטרפו זה לזה עקב בצג אגודל והתמונה הגדולה החלה להיראות בבירור. בו זמנית גם החל להתברר לי עד כמה הספרות המקצועית בעצם תואמת ותומכת לאותו פאזל, שאת מאות ואולי אלפי חלקיו הדוקרניים, חיברתי אחד לאחד בעוד דם לבי שותת. ויודע אני שבפאזל הזה גם בעצם היום הזה עדיין חלקים הרבה שאינם בדיוק משובצים במקומם הנכון. אני בטוח, בלי לפחד, שאני עדיין טועה לא במעט, אבל את התמונה הכוללת נהיר לי לחלוטין שאני רואה ברור וצלול. ולא יעזור שום דבר לאיש!
עם זאת, בזמנו, ההסברים הראשוניים והמנומקים שלי לא הותירו רושם רב על הסובבים אותי, הפרשי הידע העצומים היו בעוכריהם וכמובן בסופו של דבר בייחוד בעוכריי!
כי הפסיכותרפיה שכוונתה הייתה להצמיח את אישיותי המעוכבת באופן משמעותי, הצמיחה במקביל חומה ענקית ובלתי עבירה הניצבת עד היום ביני לבין כל העולם כולו. וכך נוצר מצב שבמסווה של אדם - חברותי, אוהב חיים, נותן ומעניק, שמח, ואפילו ממש מאושר לא במעט - למעשה אני בתוכי אדם בודד ומבודד. אני בודד במובן זה שגם כיום איש לא יכול או לא מעוניין לדבר אתי בשפתי. שפה שאינה סתם "שפה" בעלמא, אלא היא אותה שפה הניצבת בטבורה של הווייתי מאז תחילתו של "הטנגו" עם אנשי המקצוע ב- 1980. אין פלא שהפכתי למטופל שחרת על דגלו לא לוותר!
אבל הסביבה איבדה את סבלנותה ואני כעסתי בלי די. הייתי כמו דובר עברית בעולם שמלא אך ורק מיליארדי דוברי סינית ואף גרוע מכך; כי גם לא הייתה לי היכולת להנחיל את "שפתי" לאחרים, וגם בו זמנית נותרתי חסר יכולת להתנתק מהשפה המייסרת שלמעשה נכפתה עלי בעל כורחי מפאת גודל האירועים והשפעתם. והסובבים החלו לרחם עלי, פעמים רבות אף לתעב אותי ולהתרחק ממני. חשבו שאני מפנטז. היו גם כאלה שהיו בטוחים בליבם שפיתחתי איזשהו סוג של פרנויה נקודתית, מתוחכמת, יצירתית, אך כזו שמנותקת מהמציאות.
היחידים בכל העולם שהיו יכולים לעזור לי ולהקל עלי רבות (ועקרונית עדיין יכולים לעשות כן אך ממש אינם עושים כהוא זה) היו כמובן אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש. הם ידעו שאני דובר שפת אמת. ואני ידעתי ויודע לבטח שהם יודעים. הם יכלו לזרוק מילה קטנה לאשתי דאז, לארבעת ילדיי המתייפחים בין שני הורים שהלכו לאיבוד. אך זה לא קרה. אפילו רמז קטנטן לשיכוך הלהבות הענקיות לא דלף מבעד לסגור ליבם ההרמטי.
קריסת המשפחה - בעקבות הטיפול הנורא שיצר שסע תהומי ביני לבין אוהביי כמו גם ביני לבין כל העולם הסובב - הייתה רק עניין של זמן. ואנשי המקצוע הכי טובים והכי מקצועיים והכי מסורים, שבאמת הקדישו את כל חייהם המקצועיים ל"טובת המטופל", עמדו מנגד ולא פצו פה אפילו כאשר הליכי הגירושין היו בשיאם וזעקת הלבבות הגיעה לשמיים. אכן אני ראיתי יותר מדי וזה הפריע לי כנראה. ראיתי ובכיתי בחוץ ובפנים. ראיתי - ולא יכולתי לעשות עם זה כמעט שום דבר. מלבד אולי לזעוק באוזני החרשים הגמורים שסבבו אותי. מלבד למות בכל רגע ורגע בעינויי תופת מעוצמות הכאב והצער והשבר העצום...
הם יכלו בקלות יחסית גם לסבר את אוזנם של כמה מחבריי הטובים שהיו בטוחים ש"התחרפנתי" לגמרי. יכלו לרמוז שאין אני חולה בפרנויה שגרתית. גם לא בוורה המפורסמת. אלא בסך הכל היה שם אדם שבאופן נדיר קלט, בתחילה אפילו רק באופן כללי, את שיטת הטיפול. היה ילד שנכנס לפרדסם של מטפליו וכמעט הלך לאיבוד לגמרי.
אך כל עוד הייתי במסגרת הטיפול יכלו מטפליי לומר, שיידוע סביבתי היה עלול להביא לפגיעה כלשהי בהליך הטיפולי הנמצא בעיצומו. דחוק, אך עם זאת בשנת 2010 הסתיים הטיפול לכל הדעות ובכל זאת מאז ועד היום עדיין ציבור המטפלים דבק בקו נוקשה ואכזר כלפיי. אינו מוכן לאשר אפילו ברמז בפני איש מהקרובים אלי את אשר באמת אירע שם, ולמה אירע שם... אינו מוכן להודות ולקחת אחריות על ההתערבויות הטיפוליות הרבות מספור שבוצעו על ידי המטפלים מתוך כוונה כנה וטובה לעזור לי מתוך מסירות עצומה, אך בד בבד גם מתוך פנאטיות לא מבוטלת שאינה מוכרת היטב לציבור הרחב. כך הטיפול המטיב עשה בהדרגה סיבוב רחב וגבוה בחלל תודעתי וחזר אלי כבומרנג קטלני.
וזהו טיפול שמתבצע ברמות ובעוצמות שונות על בשרם של מאות מיליוני מטופלים ברחבי תבל. בני אדם שיעברו טיפול קשה וממושך, מעין ניתוח עמוק בנפש, שיכפה עליהם צמיחה מאוחרת שלא כדרך הטבע. צמיחה שבדרך כלל תהיה כואבת ומייסרת, אך גם מבורכת עבור מי שיזכה לסיים מסלול. וסביר בעיניי שרוב המטופלים עוברים את התהליך הלא פשוט הזה ביתר קלות ממני. כי רובם יעברו את הניתוח הזה בלי שלמזלם ייראו בזמן אמת ובעיניים מבועתות את "סכין המנתחים" החותכת בבשרם בזמן אמת. בלי שייראו ויזעקו אך איש לא ישמע ואיש לא יאמין. כן, מסתבר שלפעמים הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למטופל הוא שיתחיל "לראות טיפול". וכתב שלמה המלך החכם באדם בספר קהלת: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב-כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב".
ואני, שנים לא מעטות הרגשתי לכוד וחנוק אך ביום בהיר אחד לפני שנים לא מעטות ירד לי האסימון. הבנתי שאין לי מוצא כלשהו מהמלכודת אשר מצידה האחד מצויה החברה הסובבת אותי שאינה מסוגלת להבין כלל וכלל מה אירע לי בקליניקות ההן. ואילו מצידה השני, ניצבים כחומה בצורה אנשי המקצוע המגובים בכתבי הקודש שלהם. אלה שיודעים מצוין את העובדות המכאיבות אך מתעקשים במשך שנים רבות לא לדבר אתי מה, אפילו בחדרי חדרים, על אודות מה שאירע בתוככי חצרותיהם הנסתרות. ובוודאי שלא ליידע את החברה הישראלית הבורה בתחום זה. חברה - שעושה עוול עצום לאנשים הסובלים ממוגבלות נפשית בעיקר מפני שהידע וההבנה שלה ביחס לסבל הנפשי, לא השתנו בהרבה ממה ששרר באמצע ימי הביניים. אגב, מי שמחזיק בכל הידע הנוכחי הם אנשי המקצוע בתחום.
ואז החלטתי - שאם הם לא מדברים - אני אדבר!
ולמעשה החלטתי לא רק שאדבר, אלא שאהיה נחוש ולא אפסיק לדבר. וגם שלא אפסיק לכתוב את האמת שלי כל עוד תהיה נשמה באפי. החלטתי שאני אדבר ואדבר ולא ארפה עד אשר אותו "מקצוע" הרואה עצמו לגמרי "רחום וחנון" יצא מהארון ויתחיל לנפק טיפ טיפה הסברים. כן, שלא יפחד ליטול אחריות על פעילותו המבורכת, שלא יחשוש גם לתקן טעויותיו. להתנצל על מחדליו. שיסביר לי. שיסביר לסביבותיי. שיסבר את אוזנם של אלה שחשדו בצלילותי ובשפיותי מתוך תמימות הדיוטות חסרת אשם.
אז זהו אני מדבר - ואני לא מפחד מהבורים. ולא מהאווילים. ולא מהצבועים. ולא מהפחדנים. ולא מהמחפים. ולא מהמטייחים. ולא מהמרושעים. ולא מהתמימים והמיתממים. וימשיכו לקנא בי הקנאים עד 120.
וכל מי שמכיר אותי יודע, שכאשר אני מתחיל לדבר אי אפשר לדעת באיזה גלגול מהגלגולים הבאים אעצור קצת לנוח...
ומי שעד כאן לא השתכנע, מוזמן לקרוא את מאמרי שלא מכבר התפרסם באתר אימגו: פראקסיס: איך קרנברג והיטלר פגשו בי על ספת הטיפול? - מבט אישי