יחפנות

חזרתי עכשיו אחרי ששמתי את קסם בגן שלו.

הלכתי יחפה. ככה התחשק לי. התלבטתי לכמה שניות לפני שיצאתי מהבית. אבל התחושה הזאת היתה כל כך חזקה- 

שזה מה שעשיתי.  הגן נמצא כ- 200 מטר מהבית.

מיד כשנכנסנו בשערי הגן צעקה הגננת: איבדת את הנעליים? ואז הילדים

שהיו בחצר הגן התחילו לבוא ולשאול למה אני יחפה. בהתחלה בשביל הקטעים אמרתי להם

שאיבדתי את הנעליים (כהמשך למה שאמרה הגננת), אבל אחרי 2-3 ילדים כבר אמרתי שאני אוהבת להיות יחפה ולכן באתי ככה.

הבן שלי דרך אגב לא אמר על כך כלום. לא שאל, לא העיר כשיצאנו מהבית או בדרך לגן.

אני אוהבת להיות יחפה. אוהבת שהרגליים חופשיות. אוהבת ללכת יחפה כשאפשר, ולהוריד סנדלים/ נעליים היכן שאפשרי.

אני אוהבת להרגיש את האדמה. למעשה רב הזמן זה את הרצפה/המדרכה ולא האדמה ממש אבל זאת כבר תחושה יותר טובה

מאשר להיות עם נעליים/ סנדלים.

מאז ומעולם אהבתי.

בילדותי הייתי יחפנית וגם לתוך גיל הבגרות. זה התאפשר היכן שגדלתי (לא בקיבוץ או במושב לצערי), וגם בתקופה ההיא - בילדותי

היה שכיח וטבעי.

לא מזמן נתקלתי מאמר באנגלית שמדבר על כך. כמה זה חשוב הנושא של להיות יחפים, ללכת יחפים

להרגיש את הקרקע באופן ישיר בלי אמצעים וחסמים. זה נקרא באנגלית: Grounding / Earthing

ואני מאוד מתחברת למה שנאמר שם ומרגישה את זה על עצמי.

ואני מסה לתת לבן שלי להיות כמה שיותר יחף, גם בבית וגם בחוץ. לתת לו להנות מהתחושה הזאת של היחפנות

ואני מקווה שהוא בהמשך יאהב את זה כמו שאני אוהבת ויהנה מכך. ואם לא - אז לא.