המלצה - דברי

טוב, סיימתי את הספר הזה לפני יומיים וממש נהניתי ממנו, כך שהחלטתי לכתוב עליו המלצה.

סליחה על האיחור והחריגה ממדיניות חמשת הימים - אני עוברת משהו מוזר כרגע, ואני פשוט... מקווה שדברים ישתפרו... אני מניחה. (האמת היא שיש לי רשומת הבהרה לגבי זה שאני יכולה לפרסם בלחיצה, אבל אני עדיין לא בטוחה שזה רעיון טוב /:)

ממש אשמח לתגובות (זו רק אני או שכמות התגובות ירדה לאחרונה?), ומקווה שתהנו.

~.~

שם: דברי.

מחבר/ת: לורי האלס אנדרסון.

תקציר מקורי: אף אחד לא מדבר איתה, אף אחד לא מקשיב לה. מלינדה שותקת. משהו קרה ומאז היא לא אומרת מילה. בבית הספר התיכון היא הילדה המנודה, בגלל השוטרים שהזמינה למסיבה הסוערת של השכבה, ואף אחד לא טרח לשאול למה. גם ההורים מתקשרים איתה בכתב, הם משאירים לה פתקאות בדרכם לעוד יום עבודה ארוך. מלינדה נושאת לבדה את הכאב. האם מישהו יעזור לה להשמיע את קולה, האם האמת שהיא מסתירה תצא סוף-סוף לאור? 
ספרה הנוקב והמטלטל של לורי האלס אנדרסון שולח אגרוף אל האטימות והצביעות של חברת המתבגרים ושל החברה האמריקאית כולה. 
דברי מייצג שילוב נדיר של איכות ספרותית והצלחה מסחרית מסחררת. הוא ראה אור לפני 15 שנה ומאז עשה היסטוריה. הוא זכה בתשעה פרסים ספרותיים ובאינספור ביקורות מהללות, נמכר ביותר ממיליון עותקים בארצות הברית בלבד, היה לרב מכר של הניו יורק טיימס במשך שבועות ארוכים, תורגם לשפות רבות ועובד לסרט קולנוע בכיכובה של קריסטן סטיוארט (סדרת דמדומים). הוצאת בת של פנגווין המוקדשת לספרות נוער נקראה על שמו - SPEAK ובמסגרתה ראו אור טובי הספרים למתבגרים בשנים האחרונות ובהם ספריהם של ג'ון גרין, אנתוני הורוביץ ושרה דסן.
סופרת הנוער האמריקנית לורי האלס אנדרסון ידועה ביכולתה לדון בהומור, בעוצמה וברגישות בנושאים הטעונים ביותר. כתיבתה נוגעת במכאובי גיל ההתבגרות ומאירה אותם באור חדש. אנדרסון היא כלת פרס מרגרט א' אדוארדס על תרומתה לספרות הנוער. ספריה זכו בפרסים ספרותיים רבים והיו לרבי מכר בינלאומיים. היא חיה בצפון ניו-יורק עם בן זוגה, ארבעת ילדיהם, שני כלבים וחיות אחרות, ואוהבת לטייל ביערות. כשהיא לא כותבת, היא רצה מרתון ומגדלת עגבניות.

הדברים הכי טובים בספר: הכנות המצמררת והמהפנטת שלו, שחושפת את הצביעות והדו פרצופיות בחברה האמריקאית ובחברה המערבית בכלל בכל הנוגע ליחס כלפי החלש ונכונות לעזור לקורבנות. הדמויות המגוונות והמעניינות, שהיו אנושיות להחריד אחת-אחת, והאפיונים והעקביות שלהם לא פסקו אפילו לרגע. באופן אישי אהבתי בעיקר את איבי (לא בטוחה אם ככה כותבים את השם שלה בעברית?), אבל גם את דייוויד, ובסופו של דבר חיבבתי גם את ראשל. נהניתי מאוד מהאופן הסוחף והיומיומי בו הספר הזה נכתב, האווירה שלו הייתה ממכרת ומהנה לקריאה וגרמה לי לגמור אותו תוך יומיים (קצב שאני בדרך כלל לא מגיעה אליו כשאני קוראת באנגלית). אהבתי את האופן בו הספר עסק בנושאים לא פשוטים מנקודת מבט של נערה צעירה שמנסה למצוא דרך לשרוד ולהתמודד, הספר הזה לא מזלזל בכובד הטראומה או באינטיליגנציה הרגשית הגבוהה של בני נוער, וטוב שכך (יותר מידי ספרים בז'אנר Young Adult כן עושים זאת ובכך מזלזלים בקהל הקוראים שלהם, וחבל). נהניתי מהתיאורים המרתקים של הסופרת, שנכתבו בשפה פשוטה ועם זאת עדיין חדה ונוגעת ורלוונטית. אהבתי מאוד את האורך של הספר, שהיה קצר ולעניין, בלי התמרחות מיותרת, בלי ספרי המשך מעיקים, בלי התפלספויות מייגעות - רק ספר אחד מעולה וישיר שממצה את העלילה ומפתח את הדמויות בצורה מרשימה וקולעת. גם העלילה עצמה הייתה ממש מקורית בעיני - היא נבנתה בצורה מאוד מחושבת וחכמה, חושפת עוד מידע לאט-לאט, ואני בטוחה שהייתי נהנית מזה אפילו יותר אם לא הייתי רואה את הסרט לפני הספר. התהפוכות העלילתיות מענייניות וטובות ולא קלישאתיות, וזה נהדר.

הדברים הכי גרועים הספר: העובדה שנעשה סרט בעקבותיו היא בעיה די גדולה, אבל היא לא בעיה בספר, אלא, ובכן, בסרט. (דווקא אהבתי את הסרט מאוד, כן? פשוט... הוא לא ממש קלע למסר של הספר, לא בצורה מלאה לפחות, וחבל. בכל אופן, אם ראיתם את הסרט וחשבתם שהוא ממצה את העניין, תדעו שלא ממש.)
חוץ מזה, היה חבל לי שהסופרת לא בחרה לפתח את החברות בין איבי ובין מלינדה כמו שהיא פיתחה את החברות בין דייוויד ובין מלינדה.
אבל חוץ מזה אין לי עוד תלונות.

אז למה אהבתי/לא אהבתי את הדמות הראשית: יש הרבה מה להגיד על מלינדה סרדינו, אבל אני חושבת שהדבר הכי טוב בה הוא שכמעט כל אחד יכול להזדהות איתה ברמה כזו או אחרת. אלא אם כן אתם העתק של הדמות של הת'ר (איכ), אתם ככל הנראה תמצאו בסיס משותף עם מלינדה. וזה מה שהופך אותה לדמות הראשית הכמעט מושלמת. הגדולה שלה לא נובעת מכך שהיא מישהי שהייתם רוצים להיות חברים שלה, או מישהי מוכשרת ומדהימה שאתם מעריצים, או מישהי חדה וכריזמטית שהייתם רוצים להיות כמוהה. הגדולה שלה נובעת מכך שקל להזדהות איתה. היא רק בת נוער די רגילה, שעברה דברים לא פשוטים בגיל צעיר מידי, ולא יודעת איך להתמודד עם זה. כל אחד יכול למצוא את עצמו בה - כל אחד יכול לראות את עצמו בנערה האנושית להפליא הזו, שאין לה קאמבקים מתחכמים, אין לה יופי מהפנט, אין לה כישרונות או חוכמה יוצאת דופן - יש לה רק אופי אמיתי וכנה ואנושי וישיר, אופי שקשה להתעלם ממנו, אופי שתראו בו את עצמכם. ואני חושבת שזה בדיוק מה שלורי האלס אנדרסון ניסתה לעשות - לגרום לקהל הצעיר להזדהות עם קורבן, ולהעביר אותו דרך שנת לימודים שלמה מנקודת מבט של קורבן, ובכך להכריח אותו למעשה להזדהות עם החלש בחברה ולהתפקח מול המציאות. ויש בזה כל כך הרבה עוצמה, וכל כך הרבה כנות. זה נפלא בעיני.

הערה: את הספר קראתי באנגלית. בדרך כלל אני לא מציינת דברים כאלו בהמלצות, אבל הפעם הרגשתי שכדאי, מהסיבה הפשוטה שאני ממליצה לכן/ם לקרוא את הספר הזה באנגלית. לא שדפדפתי בגרסה המתורגמת, אבל אני מכירה היטב את הנטייה של מתרגמים לזלזל בספרי נוער ולכן לתרגם אותם בצורה מרושלת - וגם מעבר לכך, אני באמת חושבת שהספר הזה נכתב בשפה פשוטה מספיק בשביל שזו לא תהיה בעיה. קראתי בעבר ספרים שהייתי צריכה להציץ כל שנייה בגוגל טרנסלייט בגללם - הספר הזה לא היה אחד מהם. הוא היה כתוב בשפה פשוטה וחזקה, בצורה ברורה ועוצמתית, והאווירה הכללית שלו גורמת לו להיקרא במהירות כך שמגבלות השפה נשכחות מהר מאוד.

לסיכום: ספר נהדר שאני גאה לשים אותו על המדף בבית, ואין ספק שאני ממליצה עליו לכל בן נוער חובב קריאה בישראל.

~.~

תצביעו בסקר,

מייטי בי.