שנה אחרי הפרידה הוא מוכן. לקח לנו זמן להבשיל ולהפנים שאנחנו כבר לא ביחד. אני מביטה על קבוצת הדפים הזאת שכותרתה "הסכם גירושין" השמות שלנו מתנוססים ואני מצטמררת. מי היה מאמין? מי היה מאמין שאני אעשה את זה אי פעם, שאשכיל להבין שזה נגמר, ששום דבר כבר לא יכול להיות אחרת. תמיד חשבתי שכשאהיה בת 70, 80 עדיין אהיה נשואה לו, אהיה ממורמרת, אשב לי במרפסת, בודדה כמו תמיד, עם כוס תה מתוק (המתיקות היחידה בחיי) ואשאל את עצמי - "למה לא עשית את זה" "למה לא הקשבת ללב" "יכולת להיות מאושרת, ולעולם כבר לא תדעי אם התחושות שלך נכונות". וככה חשבתי שאמות, שאמות עם מחשבות ותחושה של פיספוס שהסכמתי לחיות ככה בפשרה ארוכה וכואבת, שיהיו לי מחשבות על התבזבזות, התעסקות בטפל. והיום, היתה לי שבת של מחשבות, הכנתי לי כוס קפה ללא סוכר וחשבתי על כך שאני חזקה, ושיש נשים כמוני שמרגישות תקועות בחיי הנישואין שלהן ולא עושות עם זה שום דבר. הן מגיעות לגיל 70,80 שותות את התה המתוק וחושבות על הפספוס ההוא וככה הן גם מתות. אבל אני בחרתי לחיות, לחיות מחדש, לנסות, להתנסות, לחוות, להרגיש איך זה לחיות בלעדיו, האם זה טוב? האם זה רע? האם זה נתן לי שקט ושלווה? האם זה נכון לי, האם אני מתחרטת? המון המון שאלות קשות, מסובכות וכואבות שאלתי את עצמי היום - אין לי תשובות על כולן, ואין לי דרך חזרה. אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה שזה היה נכון לי מכל הבחינות.
כתבתי כאן לא פעם על הקושי שלי, על הלבד, על הלמידה שלי את החיים בדרך לא קלה, ובכל זאת, עם כל הקושי, אני מבינה שאני במקום טוב. כשאני מסתכלת על התמונה הכוללת, אני יכולה להגיד שאני חיה היום חיים נוחים, חופשיה ורגועה. המון שקט ורוגע נכנסו לחיי. תחושות שלא הכרתי כשהייתי איתו.
אני מוציאה את ההסכם מהמדפסת בשלושה עותקים, משדכת (כמה אירוני) כל עותק בניפרד ומכניסה הכל לניילונית. הכל מוכן ומסוכם ואני מרגישה שכל החיים שלנו יחד נגמרים בקבוצת דפים ספורים שתיכף תחתם על ידי הרבנות, שם התחילה ומסתיימת דרכנו המשותפת, ותקבל תוקף של סוף, וככה ניפרד ונקשור עצמנו להסכם חדש קרוב אך גם רחוק כמה שאפשר, כי הקרוב שלנו אף פעם לא עשה לנו טוב.