21 לאפריל 2015 שמונה בערב, צפירה, כולנו עומדים בסלון, בטלוויזיה התנגן מקודם הסרט "הפינגווינים ממדגסקר", בשבילך חמוד שלי. אתה בסך הכל בן ארבע וחצי, אתה עדיין לא צריך לדעת מה זה שכול. באמצע הצפירה אתה שואל אותי "אמא זה נגמר?", אז לא, מתוק שלי, כמו שזה נראה כרגע, זה לא ייגמר לעולם, אתה אומנם התכוונת לצפירה שתגמר, אבל לצערי הרב, כמו שהצפירה הזאת לא נגמרת, כמו בכל שנה היא תזכיר לנו שהשנאה עדיין כאן, כי מי שנמצא בתוך השכול, לא צריך לעולם יום זכרון, כי אצלו השכול מרחף כל הזמן באוויר. היום הזה, הוא הצדעה, חיבוק ונחמה בשבילנו. אתה בסך הכל בן ארבע וחצי, מתוק שלי, הסתכלתי עלייך בזמן הצפירה, כל כך בוגר, עומד כל כך יפה בצפירה. אתה עוד לא מבין למה יש צפירה, אבל אתה עומד, מכבד את הנופלים, את נפגעי פעולות האיבה. אתה מכבד את דניאל טרגרמן, ילד מקסים, שלעולם יישאר בן ארבע וחצי, אני עד היום לא מסוגלת לקלוט את זה, בגלל שנאה יוקדת, בגלל אנשים, קשה לי לקרוא להם אנשים, בגלל אנשים כמוהם, הוא נלקח. מתוק שלי, בזה שאתה עומד יפה כל כך בצפירה, אתה מכבד כל כך הרבה אנשים, שנהרגו למען המולדת, כמו יוני נתניהו, כמו החבר הכי טוב של בן דוד שלי, החבר ששמו גל בסון, שנהרג בצוק איתן, כל פעם שבן דודי כותב על הכאב העצום שלו, הלב שלי נשבר, פשוט נשבר, הם היו חברים כל כך טובים.
מתוק שלי, אני מסתכלת עלייך, אני מסתכלת עלייך ומבינה, שבעוד כמה שנים, זה אולי 13 שנים, אבל זה עובר כמו סופת חול, רגע אחד אתה בן ארבע וחצי, וברגע השני אתה לובש מדים. שואלים כל הזמן מה ישראלי בעינייך, אבל מבחינתי זה, זה הכי ישראלי, זה מצער שזה הכי ישראלי בעיניי, הדאגה האימהית הזאת, שחלילה לא תצטרך ללבוש מדים. אז כן, כל אמא, כל אמא בעברה, שאלה את אמא שלה "אמא אני גם אצטרך להיות בצבא?", וכל אמא ואמא שמעה את אותו משפט "מתוקה שלי, כשאת תגדלי, לא יצטרכו עוד צבא", את המשפט הזה אנחנו אומרים, לא בשביל להרגיע את הנפש הרכה שלכם, אנחנו לא אומרים זאת בכדי לעטוף אתכם בצמר גפן, ממש לא, אנחנו אומרים זאת בכדי להרגיע את הנפש הרכה שלנו. התחינה הזאת, התפילה הזאת, היא בשבילנו, אנחנו רק רוצים שקט, שלום, לחיות ביחד, בלי שנאה, בלי אלימות, לקום בבוקר, לברך אחד את השני, בברכת שלום, בברכת בוקר טוב. אז זה החלום שלי, ילד שלי, שיותר לא יהיו מלחמות, שמדים נראה רק בתחפושות.
זה מדהים, אמא בארצות הברית לדוגמה, רואה את הבן שלה, בן ארבע וחצי, הוא ללא דאגות, וגם היא, שניהם רצים, משחקים במחבואים. עולים על בית העץ שאבא בנה, או שהם משחקים בחיילים, הוא לובש מדים, והיא מביאה לו פרחים. למרות שאני לא בטוחה שהם יודעים בכלל לשחק בחיילים, מקסימום משחקים בבובות של חיילים. אמא במדינה שלנו, כשהיא רואה את הילד הקטן שלה, היא רואה בעיניה חייל. כל אמא במדינה אחרת, לא תבין את הדאגה הזאת, את המחשבה הזאת, למה היא כבר חושבת כל כך רחוק על העתיד. אתה מבין חיים שלי, כן אני אומרת חיים שלי, אתה היחידי שהוציא ממני את צמד המילים, חיים שלי. לכן, להם, בכל העולם, אם זה בשוויץ, שם בכלל החיים יפים, שקט שם, הכל שליו, רגוע, לא כמו אצלנו שאתה לא יכול לדעת מה יילד יום. להם נוח להעיר לנו, כמו בארצות הברית, שצועקים, שחררו את פלסטין, אנחנו שחררנו את עזה, פינינו משם אנשים, מה יצא מזה, הרס וחורבן, את הכסף שנתנו להם לשיקום עזה, מה הם עשו מזה, בנו בתי מלון? שיקמו בתים? יצרו את קאן של המזרח התיכון? לא, בנו מנהרות טרור, רכשו פצצות, במקום להשתמש בזה ככספי שלום, השתמשו בזה ככספי מלחמה. דיי, אני עייפה מזה, אני רוצה שקט, שלום, שהצבא שלנו יהיה כמו בבריטניה, לטקסים בעיקר. נער לא צריך לתכנן לאן הוא ייתגייס בעתיד, אלא כמו בארצות הברית, הוא צריך לתכנן לאיזה קולג' הוא מתכוון ללכת, נער צריך לחשוב על איזו אוניברסיטה הוא רוצה ללכת, מה הוא רוצה ללמוד.
אז ילד שלי, אני באמת מאחלת לך, שלא יצטרכו צבא כשאתה תהיה בן 18, אני יודעת שזה לא מציאותי, אבל זה לא באמת בשבילך, זה יותר בשבילי, אני לא הייתי רוצה שיצטרכו צבא כשתהיה גדול, בכדי שאני לא אצטרך לדאוג יותר מדי. הכאב הוא עמוק, הפחד משתק, אני בסך כל אמא, אמא שאוהבת, שמחבקת, שאוהבת להעיר אותך בבוקר, ולשמוע את התלונות שלך, אמא תסגרי את האור, או לראות את כל התרגילים שלך שאתה עושה בכדי להראות שאתה עדיין יישן. אתה מצחיק אותי כל כך, רוקד לך, מחייך ושר, מקסים שלי. אני רוצה, אני רוצה להבטיח לך עולם, עולם ללא מלחמות, עולם ללא דאגות, עולם פסטורלי. ההבטחה הזאת, קיימת כבר דורי דורות, הלוואי ויכולתי אותה לקיים, אך לא ניתן לקיימה עד שלא כולם ינטשו, ינטשו את החרבות, את הנשק, את הטנקים.