פגישה שכזאת
לקחנו מלון בעיירה אושווינצ'ים. נשמע נורא, נכון?
תראו כמה יפה המלון
כפרי ומטופח
אבל המטרה הייתה להגיע למחרת מוקדם בבוקר לסיור במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אכן כך עשינו. בכניסה למחנה, לפני השער המפורסם
פגשנו קבוצה דוברת עברית. שאלנו אותם אם אפשר להצטרף והם מיד קבלו אותנו בחביבות ובמאור פנים. המדריכה, מרים דוד, שהתגלתה בהמשך כדמות מאוד מעניינת ומיוחדת, עשתה לנו הכרות וממש צרפה אותנו לקבוצה המגובשת שהגיעה מחדרה. בכולם ניכרה התרגשות עזה.
הסיור באושוויץ 1 נערך עם מדריך מקומי דובר אנגלית רהוטה, ברורה וללא מבטא. הוא הסביר ותאר את תהליך כניסת המגורשים למחנה והפיכתם לאסירים, אבק אדם. לפני כן הסביר, כמובן, גם את הרקע של המלחמה ואת מצבם של הפולנים המקומיים שגורשו מבתיהם לצורך הקמת המחנה הגדול והמחנות הקטנים הסמוכים.
בכל פעם שנשאל על ידי מי מהקבוצה "למה?" חזר על הדעה המקובלת שכולם רצו לחיות, שקשה להיות גיבור ומי אנחנו שנשפוט אנשים במצבים כל כך קשים ובלתי אפשריים. מדי פעם הוסיפה מרים סיפור של איש עדות על הסבריו של המדריך והסיפורים היו תמיד מצמררים.
הם חשבו שיוכלו להשתמש בכלים הללו...
אבל הכינו להם את זה ! (מיכלי גז הציקלון B)
בתום הסיור באושוויץ 1 ישבנו מחוץ לגדר על ספסלים ואכלנו ארוחה קלה (סנדוויץ ושתייהׂ ׁׂׂׂ) כן, כן, אנשים עושים פיקניק ליד אושוויץ...הסיבה היא, כמובן, פרוזאית: הסיור ארוך, היה יום חם מאוד ועדיין מחכה לנו הנסיעה והסיור בבירקנאו.
מרים, המדריכה, הזמינה אותנו להצטרף לסיור בבירקנאו. נסענו לשם באוטובוס שלהם. אין צורך במדריך מקומי בבירקנאו ועל כן מרים הדריכה אותנו.
הכניסה למחנה
הקרונות בהם הגיעו למקום
הבאראקים (בלוקים) בהם שכנו אותם
עמדנו על הרמפה המפורסמת שבה גזר ד"ר יוזף מנגלה גורלות באמצעות אגודלו. נכנסנו לאחד הבאראקים והלכנו עד הקרמטוריום (משרפה). היה יום חם מאוד (35 מעלות). השמש הכתה במלוא עוזה וכמעט שלא הייתה טיפת צל. מרים ספרה הרבה סיפורים של אנשי עדות עימם היא נפגשת. סיפורים מרתקים ומצמררים המעידים על עוצמת הרצון לחיות מצד אחד ועל גודל האכזריות האנושית מצד שני.
בתום הסיור עשינו טקס קצר ליד לוח הזיכרון שהציבה מדינת ישראל בסמוך לקרמטוריום. מרים שלפה מתיקה דגל ישראל ונתנה לשני גברים לאחוז בו. לשתי נשים נתנה קטעי קריאה. פתחנו בשיר "אלי, אלי". אחר כך אמר אחד הגברים קדיש, השני אמר "אל מלא רחמים" ובקש מכל משתתף לומר את שמות קרוביו שנספו בשואה. אנשים התרגשו מאוד ובקולות חנוקים הזכירו סבים וסבתות, דודים ודודות. לאחר מכן קראו את הקטעים, שרנו "אחים שרפה", הדלקנו נרות נשמה וסיימנו בשירת "התקווה".
המפגש עם הקבוצה ובפרט עם המדריכה מרים דוד, הפך את הביקור במחנה לחוויה עוצמתית ומטלטלת אשר לא אשכח.