איפשהו, במקום רחוק להחריד אבל תמיד בדיוק רק קצת מעבר לתווך נגיעה, ברגע זה כמו בכל רגע אחר, יש פנס רחוב בודד. זהו פנס עתיק למראה ושחור כזפת. אורו הצהוב נוגה על אדמת יער ומטיל צלילים על מטריה עזובה. רוח קלה נושבת שם ומניעה את המטריה קלות. אחר כך הרוח דואה במעלה גבעה מנוקדת מאורות ארנבים, ומעליה ירח צהוב ומחוספס.
הירח שט בשמיים זרועי כוכבים, יותר כוכבים משהייתם יכולים לספור במיליוני רביצות בטלות על סדין צבעוני במרכז הדשא הרטוב. אבל יש ביניהם כוכב אחד שזורח יותר מכולם, כוכב קטנטן כל כך שבמקום שם ניתן לו רק מספר. על הכוכב יש תיבה שמישהו שכח לנעול. כאן למטה אף אחד כבר לא זוכר את זה בכל מקרה.
במורד הגבעה מתפרס מישור עשבי, ובמרכזו עמוד שפעם עמד במאונך בגאווה אל מול השמיים. היום הוא נוטה באלכסון, מכוסה בירוקת ושיחים מטפסים. בכל שנה הוא מתקרב לאדמה קצהו של העמוד מצביע על הריסותיה של אחוזה מפוארת לשעבר. ארמון שידע קרפדות וגם סמורים.
ולמרגלות ההריסות מתפתל לעתו נחל קטן כמו נחש. מימיו מפכפכים בעדינות בעודם עוברים על פני שדות ויערות, חורשות ופרדסים. על פני הנהר שטה לה סירה קטנה בחולמניות קדימה. חומו של יולי כבר עזב את הסירה מזמן. הוא נשחט על ידי קרירות הסתיו. פה תמיד שורר הסתיו. החורף תמיד על הסף והקיץ נראה כמו חלום רחוק שמישהו חלם פעם.
לרגעים נדמה שאם רק נעצום את עינינו יופיע פאון מתחת לפנס הרחוב, ויקפץ בשמחה. ארנבים ישבו על הגבעה ויביטו באופק המנצנץ. ילד תם וצהוב שיער יישא עיניו אל הכוכב שבשמיים. ילד אחר יאחז בדוב הצעצוע שלו ויכריז שמצא את הקוטב הצפוני. קרפד חפרפר וגירית ישבו אל מול האח באחוזה. וילדה אחת תשוט בסירה אל עבר עולם שבו חתולים מחייכים וכובענים עורכים מסיבות לא-יום הולדת.
אבל במקומם מופיעים מאחורי העפעפיים שלנו כבישים מהירים, מהדורות חדשות, תכניות לפנסיה ומבצעים בחנויות רהיטים. דוחות חניה וחשבונות חשמל מתעופפים ברוח. שלטי פרסומת מרצדים בשמיים ופקקי תנועה מתפתלים כמו נחשים. הצבעים דוהים והאפור משתלט על הכול.
אנחנו יודעים שמעבר לכל אלו, איפשהו יש עולם אחר שהשארנו פעם מאחור. גם אם אנחנו לא ממש יודעים למה. הריקנות של העולם הזה ממלאת אותנו בכאב שלא ניתן לתאר במילים. כל אבן וכל פרח וכל פיסת אדמה הופכות להיות מצבות לכל אותן דמויות חיות שהיו אמורות למלא את המקום ואינן. ובכל זאת, לפעמים הייתי רוצה למצוא את עצמי שוב בעולם הזה. לשוטט בו, לגעת, להריח ולהקשיב לקולות העמומים. גם אם אלו הם רק הדים של זיכרון רחוק.
אבל העולם הזה רחוק להחריד ותמיד בדיוק רק קצת מעבר לתווך נגיעה. השער שפעם עוד היה נפתח בין הדפים, מזמן איננו עוד. אני יודע שהוא עוד אי שם, אבל אני פה – ולשם לא אוכל יותר עוד להגיע.