אז ככה: אין לי הרבה זמן כי המחשב מאיים לעשות ריסטרט, וכי עוד בערך שלוש שעות אני צריכה לקום כי... פולין. אושר צרוף, הא?
בכל אופן, רציתי לפרסם את הקטע הקצרצר הזה לפני מכיוון שלא תשמעו ממני בשבוע הקרוב (למרות שכן אשתדל להתקדם בכתיבה שם, אבל נראה איך זה ילך). יש לי עוד המון תוכניות לאחרי הקיץ, אבל עכשיו זה לא הזמן לחפור עליהן. תודה ל(מי אם לא)לילי רייט המדהימה על הביטוא.
לפרטים:
פאנדום: ה"פ
שיפ: נרקיסה/לוציוס
ז'אנר: רומאנס, למרות שלוציוס בדרך כלל אלים ומכה בפאנון שלי.
דירוג: PG, עם רמיזה מינית קלושה.
אורך: 841 מילה
הערות: נכתב במקור כהתחלה להגשה שלי בפרויקט אדום החזה שבקומונה. פורסם כהגשה לדראבליית שינויים.
מקווה שתהנו,
לורה 
~
לחישות על שינוי, שנשמעו עוד בחדר המועדון של סלית'רין בין בני השנה השביעית של מחזור 72, החלו להדהד בין הורים לילדיהם בארוחת הבוקר ובין חברות נרגשות שנפגשו לקפה בסמטת נוקטורן. הקיץ חלף והותיר אחריו שמועות בעלות מימדים הולכים וגדלים וכותרות על גבי דפיו המצהיבים של הנביא היומי – משפחה מוגלגית נמצאה מבותרת בביתם בשולי לונדון; נער שטען כי הוא צאצא ישיר של גודריק גריפינדור קפץ באופן מחשיד למדי אל מותו ממגדל האסטרונומיה של הוגוורטס. כל אלה גרמו לחשש בקרב רוב הקוסמים והמכשפות של בריטניה, נוסף על התחושה הכללית שמשהו הרה גורל עומד להתרחש.
נרקיסה בלק לא הרגישה כאילו משהו הרה גורל עומד להתרחש. למעשה, היא הרגישה כאילו היא נמקה לאט וביסודיות בעודה נשענת על הקיר של אחוזת מאלפוי ומביטה בזעף בחבורת הצעירים הרוקדים.
''קדימה, קיסי,'' משכה בלטריקס בידה ברוגז. ''אנחנו כאן כדי להכיר אנשים, כדי להתערות בחברה – ''
''כדי למצוא חתנים.'' קטעה אותה נרקיסה בקרירות. ''אני בת תשע עשרה, בלה. אני עוד לא מוכנה להיות מיכל לתינוקות אוכלי-מוות.''
''אל תדברי ככה בקול!'' סיננה אחותה, מעיפה מבט מהיר מסביבן. ''לא כאן.''
נרקיסה נאנחה והעיפה מפניה קווצת שיער בהירה, שהעזה להתנתק מהפקעת המורכבת שנחה על עורפה. ''אני עוד אעשה את זה, פשוט לא עכשיו. תלכי את; את לא חייבת להיות השמרטפית שלי. ראיתי איך את מסתכלת על רודולפוס.''
בלטריקס הסמיקה עד שורשי שיערה הכהה. היא כבר הייתה בת עשרים ושלוש, ועל פי כל הדעות אחת המכשפות הכי חזקות של הדור – נוסף על היותה בעלת יופי קודר ופראי שאפיין את כל בנות בלק לדורותיהן – אבל הדברים האלה התגמדו בעינייה ובעיני אימן לנוכח רווקותה המזוויעה של בלטריקס. אחותה הייתה ההפך הגמור. היא הייתה מחוזרת הרבה לפני שסיימה את לימודיה בהוגוורטס; שיערה היה בהיר ועינייה היו תכולות, והיא הייתה, אפילו בפיהם של כמה מהגריפינדורים, יפהפיה. אבל בניגוד לאחותה, לא היה לה אכפת מאף אחד מהדברים האלה.
''נרקיסה.'' אמרה בלטריקס בקול מסוכן. ''את לא רוצה לסיים כמו אנדרומדה, נכון?''
הנערה הסבה את מבטה בעיניים צורבות. דרומדה הייתה פצע שעדיין לא הגליד. כל שנות החינוך טהור-הדם שלה היו יכולות להימחק, ועדיין הייתה נשארת בה אותה שנאה כלפי ילידי המוגלגים האלה שלקחו ממנה את אחותה.
''אני לא אסיים כמוה,'' השיבה נרקיסה בהתרסה, זוקפת את סנטרה. ''אני טובה יותר ממנה.''
''את טובה יותר מכל אחת, יקירה.'' אמר קול בס עמוק, והאחיות בלק הפנו את מבטן לעבר שני הגברים הצעירים שהתקדמו לעברן.
''אני מאמין שאת מכירה את רודולפוס, העלמה בלק,'' המשיך זה שדיבר. היה לו שיער בלונדיני חלק שהגיע עד לכתפיו, ונרקיסה חייכה לעצמה בעודה משתעשעת בקווצה משיערה שלה. ''מי זו שאיתך, בלטריקס? זו הטובה יותר מכל אחת אחרת?'' עיניו האפורות סקרו אותה משולי גלימתה הכחולה עד לקצה הפקעת הבלונדינית של שיערה.
בלטריקס דחפה אותה קלות. ''אחותי,'' היא אמרה בשמץ גאווה, אם כי עינייה לא משו מלסטריינג'. ''נרקיסה.''
''נרקיסה בלק?'' אמר הבלונדיני בהפתעה מדומה, כאילו לא זיהה אותה. נרקיסה הינהנה בשעשוע מוסווה. ''בחיי, עבר זמן מאז הוגוורטס! את צריכה להיות בת שמונה עשרה עכשיו, לא כך?''
''תשע עשרה,'' נרקיסה התנתקה מהקיר סוף סוף. ''טוב לראות אותך, לוציוס.''
''רגע,'' אמרה בלה, מנסה להיראות מעוניינת בשיחה ביניהם ולא ברודולפוס לסטריינג' שניסה לכרוך יד סביב מותניה. ''אתם מכירים?''
''הוא למד שנה מעליי. היה המדריך הראשי,'' היא הרשתה לעצמה לחייך חיוך קטן כשזיכרונות מימי בית הספר עלו במוחה. לוציוס הנהן ברצינות תהומית. ''יצאנו לתקופה קצרה, למעשה.''
''קיסי! למה את לא מספרת לי דברים כאלה?'' צחקקה בלטריקס, פוערת את עינייה המאופרות. אחותה הצעירה התאפקה לא לגלגל את אלה שלה. ''לא היה משהו ששווה להזכיר,'' היא ענתה חלקות.
רודולפוס שחרר צחוק דמוי נביחה כשלוציוס הניח יד על חזהו, מעמיד פני נפגע. ''הו, קיסה! למיטב זיכרוני היו שם כמה וכמה דברים ששווה להזכיר – ''
''היי, בלה, זה השיר שאת אוהבת. רוצה ללכת לרקוד?'' נרקיסה נשבעה בליבה להוקיר תודה לבחור הזה, לסטריינג', למשך שארית חייה.
אחותה הגדולה והמצחקקת, יחד עם שאר רעשי הרקע, נעלמה מראשה כשלוציוס לקח את ידה. היא התפללה שלא ישים לב שכפפות התחרה שלה – שבעצם היו שייכות לאמה – היו גדולות מדי, ונחו בריפיון על אצבעותיה. ''מה איתך, קיסה? את רוצה לרקוד?''
נרקיסה זקפה את סנטרה, מתכוונת להגיב בסרקסטיות מעודנת כיאה לבת בלק, אבל משהו בתוכה התכווץ פתאום כששפתיו הדקות התעקלו לחצי-החיוך המסורתי שזכרה. ''רק אם לא תצחק כשאדרוך עלייך,'' מצאה את עצמה אומרת.
חיוכו של לוציוס התרחב.