"עת ללדת ועת למות ,עת
עת לטעת ועת לעקור נטוע,עת
עת להרוג ועת לרפוא,עת
עת לפרוץ ועת לבנות, עת
עת לטעת ועת לעקור נטוע,עת
עת לבכות ועת לשחוק
עת ספוד ועת רקוד,עת , עת... "
חיים חפר מתוך שיר פרידה מסיני
מדינות רבות נוהגות לציין יום הזיכרון לחיילים שנפלו במלחמות העצמאות, אלא שבדרך כלל יום הזיכרון מתקיים בתאריך נפרד ושונה מיום העצמאות. בישראל, שלא כמו מדינות אחרות, מציינים את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות, ובשעות הערב בסיומו של היום, נערך בהר הרצל בירושלים טקס הדלקת המשואות לפתיחת חגיגות העצמאות.
בשנת 1963 התקבל בכנסת חוק יום הזיכרון, וב1978 נוסף תיקון לחוק שהסדיר את מנהגי ערב יום הזיכרון. ב-1980 שונה שם החוק ונקבע כ"יום הזיכרון גבורה ללוחמי צבא הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל", עד לשנה זו היה נהוג להשמיע גם צפירת זיכרון שלישית, עם צאת יום הזיכרון ותחילת יום העצמאות. בתחילת שנות האלפיים הוחלט להנציח ביום הזיכרון גם את זכרם של נפגעי פעולות האיבה, מסגרת טקסי זיכרון נפרדים.
ההחלטה לקבוע את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות התבססה על התפיסה, כי חללי מלחמות ישראל "ובמותם ציוו לנו את החיים". כדי להמחיש את ההערכה העצומה לכל אלה שהקריבו את חייהם למען הגנת העם והמולדת, מה שמחדד את הקשר והכאב בין המוות ובין החיים: שכן חללי מלחמות ישראל הם שהעניקו לנו, במותם, את החיים – את האפשרות להמשיך ולחיות במדינה. "ובמותם ציוו לנו את החיים" . כמו אומרים לנו להביט קדימה, להמשיך לחיות בתקווה לעתיד טוב יותר.
בקהלת פרק ג' פסוק ד' כתובות המילים: ”עת לבּכֹות ועת לשחֹוק, עת ספֹוד ועת רקֹוד" המתארות את האתגר הגדול להנציח ולכבד את חללי המערכות ומיד לאחר מכן לעבור באופן חד לחגיגות יום העצמאות. איך שלא נביט בזה, זה אינו קל. ואולי אף אינו אפשרי מחד. מי מאיתנו שחווה את השכול יודע שלא תמיד אכן כולם עוברים מהספֹוד אל הרקֹוד.
שאלות רבות נידונו ועדיין רבות מהן טרם נענו. כיצד ניתן לעשות את המעבר החד תוך מתן מקום והוקרה לנופלים במערכות ישראל? כיצד לא מקהים את תחושת האבדן אך גם לא מבטלים את שמחת החיים ובה בעתמציינים את חגיגות העצמאות? האם מותר ואיך ניתן לחגוג בשעה שרבים כל כך נפלו ועדיין לא תם המאבק על קיומה של המדינה והשמירה על ביטחונה?
"עת לבּכֹות ועת לשחֹוק, עת ספֹוד ועת רקֹוד" מדינה אחת לנו ורבים אויבינו הרוצים לכלותינו.
עד היום אני מתרגשת עד דומעת כאשר אני שומעת את מיכל טל בשיר הפרידה מסיני שכתב חיים חפר לקראת פינוי חצי האי סיני בהתאם להסכם השלום עם מצריים. מי שחי את המקום, את השנים, את ההתישבות בפיתחת רפיח ובסיני. הכיר את פריסת הבסיסים ובעיקר את בסיס חיל האויר בבקעת הירח יודע למה יש להתגעגע....
"...ואני פורש כנפיים
מעל כל הצוקים והחולות
וממכאובי נופייך
הריני נעלם כמו חלום
אבל אני נותר עדיין שם
בצלקות האש והעשן
בחצוצרות התהילה ובתופי אשם
וכך אני נפרד ממך ברעדה,
זרה ומוזרה שלי, יפה ואבודה
יפה ומוזרה שלי, כמו אגדה.
עת לבקש ועת לאבד, עת
עת לשמור ועת להשליך,עת
עת לקרוע ועת לתפור,עת
עת לחשות ועת לדבר,עת
עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת
עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום, עת...
ואני פורש כנפיים...."
"ובמותם ציוו לנו את החיים"