הוי המסך הקטן - בשבילי הוא לא היה קטן כלל וכלל
הוא היה המבוא, השער והפתח לעולם הגדול
אני זוכרת כאשר הוא נפתח בפני במצעד יום העצמאות אחרי מלחמת ששת הימים
אני זוכרת את ימי ה"שחור לבן", כאשר בני בן השנתיים ואני, נוגסים בפיתת לחם ענקית, תוך כדי צפיה בחדשות בערבית, והמתנה לאבא שיחזור הביתה מהעבודה ( כמובן שלא ידענו ערבית , אבל אלו השידורים היחידים ששודרו)
אני זוכרת....
הוי ה"אגדה לבית פורסיט" הוי אייריני הבלונדית הענוגה, ובעלה סומס המנוכר
זמני מפגשי החברה בליל שישי תואמו: לאחר שתגמר "האגדה"
( ולאחר מלחמת ששת הימים כולנו בהינו בשדרנית הטלוויזיה הערביה שהצטרפה למגישות החדשות - גלוריה סטיוארט שהסתרקה ונראתה תואמת איריני מושלמת)
הוי "קו אונידין" הסדרה שעימה היפלגתי למרחקים
ובשנות הבדידות הקשות 77 - 80, לא נרדמתי. נותרתי צופה בסאגת "האחים" בעלי חברת התובלה, אני וכלבי הנאמן פוטיקה אשר רובץ על השטיח למרגלותי, עד שנגמר פרק הסידרה ו"יד" מכסף הורתה על פסוק התורה המוקרא לסיום השידורים
וזכור לי ליל יום העצמאות לטובה - בלילה זה המשיכו השידורים ברצף עד אור הבוקר
ובתום 3 שנות העצב - שמחה,
משודרת הסידרה ספינת האהבה - אני לא ג'ולי ,אבל מצאתי אצל מי לקנן
כך מלוה אותי המסך הקטן. כמו תרגום אונקלוס ופירוש רשי"י בשולי דף ספר התורה, כמו פס קול לחיי, כך הסדרות בשולי החיים האמיתיים, והן הן מוסיקת הרקע להם.
עולם משקף עולם, עולם משתקף בעולם .
ואלי דווקא חיי האמיתיים היו כצופה במסך הקטן
(והרי יש מחברותי האומרות עלי שאני חיה בסרט...)