אני הולכת ונעשית פחות עקבית עם הפרסומים וזה מציק לי. בכל אופן, אני מקווה שעם החזרה ללימודים אתאפס קצת. כרגע אני בשלבי התאוששות ממחסום הכתיבה שחוויתי בחופש הזה, חזרתי לכתוב קצת איזה פאנפיק מטופש שמשלב את אנני בהוגוורטס עם הקונדסאים ו... קיצור... אני רואה את זה כסימן טוב, אבל בעיקרון אני עוד נותנת להכל לבוא בקצב שלו.
תפוז קצת עושה בעיות לאחרונה, או שזו רק אני? והאם זו הסיבה לכך שכמות המסרים פחתה?
בפרק הזה יש שני אזכורים תרבותיים - תומי שר את "מלכת היופי שלי" של אייל גולן בתחילת הפרק, ומאוחר יותר מוזכר "אריסה", ליין מזרחית שמיועד להומואים.
אני אישית מאוד אוהבת את הפרק הזה ואני מקווה שגם אתם תאהבו אותו, אבל כמובן שאשמח לשמוע גם עצות לשיפור.
תהנו, ותצביעו בסקר (שכמו שקל לראות נועד לנסות להוציא לפועל חלק מהדברים שדיברתי עליהם במאמר שפרסמתי לא מזמן).
~.~
שארון מדוכדכת בצורה מוזרה כשתומי מאפר אותה.
"אם תחכי, אני מבטיח – אמצא מפתח לליבך... אקטוף כוכב מהרקיע, אקשור אותו לחלונך..." שר תומי בקול הנעים שלו. "את הכי יפה בעולם, מלכת היופי שלי..."
"אוי, לא, לא אייל גולן." עיקמה שארון את אפה. "אתה באמת מנסה לעודד אותי בעזרת שיר שבוצע על ידי מנצל נערות?"
"כבר הוכיחו שהוא חף מפשע, לא?" שאלתי בעודי שמה את האייליינר כמו שאימא לימדה אותי – לדאוג שהיד תהיה יציבה ושתהיה לה תמיכה מלמטה, להצמיד את הקצה של המכחול לפינה של העין ולעבוד בצמוד ככל האפשר לקו הריסים – אם אני לא מצליחה במשיכה אחת חזקה של המכחול אז בכמה משיכות ארוכות ואחר כך לחבר את הקווים. עשיתי את זה עד שהגעתי לקצה, ואז נעצרתי.
"מבחינתי העסק איתו כבר גמור." הבעה עצובה אפילו יותר נמרחה על פניה. "הוא היה הילדות שלי. אבל בן אדם שמתלכלך עם פרשות כאלה..."
המהמתי בהבנה. גם אני עברתי תהליך דומה עם אייל גולן – זכרתי איך שארון הייתה משמיעה לי אותו באובססיביות ביסודי, אבל אז הפרשה ההיא יצאה וירד לי ממנו די מהר. ובכל זאת, לא חוויתי את אותו משבר האמון ששארון חוותה.
עשיתי את אותה הפעולה של מריחת האייליינר על העין השנייה – היא יצאה לי פחות טובה, אף פעם זה לא יוצא לי סימטרי לחלוטין, אבל לא משהו קריטי. אחר כך פניתי לטומי. "נראה לי אלך על הזה שאמרת שעושה עיניים חתוליות או משהו?"
תומי לא הוריד את עיניו משארון. "תוציאי את הקו שלך הישר מקצה העין ותעשי אותו מעוגל, ואחר כך תמשכי מהקצה שלו קו דק ומקומר וכשהוא מגיע לשרטוט על קו הריסים תחברי אותו ואולי תעדני קצת את נקודת המפגש ביניהם כך שזה לא ייראה חד מידי, ואז תמלאי את הצורה שיצרת בעדינות ובהרבה צבע כדי שיישאר לך לכל הלילה, ותני לזה דקה להתקבע כדי שלא יימרח – "
"וואי, סתום כבר." התעצבנה שארון. "מה זה המילים האלה? קו הריסים? מקומר? תעשה לי טובה."
"תרגיעי את טון הדיבור, חמודה. להזכירך אני יכול ברגע לזה לתקוע לך מברשת בעין." אמר תומי, עצבני מעט.
"אבל לא, אתה לא תעשה את זה, כי אתה יותר מידי נהנה להתעלל בפנים שלי." זעפה שארון.
היא נראתה מהממת. לא כאילו שבלי איפור היא לא כוסית, אבל אחרי איפור? ועוד איפור של תומי, שידע בדיוק איך להדגיש את כל הדברים היפים בפנים שלה. לעזאזל. אני שונאת אותה. למה אני לא יכולה להיראות ככה?
תומי אמר בדיוק את מה שחשבתי כשענה לה, "כי הפנים שלך מהממות. וחוץ מזה, את ביקשת ממני. אני אפילו לא שם יותר מידי צבע, ילדה. לא צריך – יש לך עור מושלם."
הוא נראה מדוכדך. הבטתי בצלקות האקנה על פניו והבנתי למה. הזדהיתי איתו בנוגע לזה. כל ההתעסקות שלי באיפור החלה מתוך ניסיון נואש להסתיר את פצעי הבגרות המכוערים האלה וכל מה שנלווה אליהם.
"נו, אז תסיים כבר."
תומי גנח ולקח את הפודרה. אני העפתי עוד מבט אחרון במראה ואז יצאתי מהחדר, רק כדי להיתקל באסתר שבדיוק הוציאה את המחליק ששארון השאילה לה מהתקע. עשיתי פרצוף אל מול השיער שלה. "התלתלים!" קראתי בקול מתבכיין.
היא גלגלה את עיניה. "היי. אני לא מציקה לך על האיפור שלך, את לא מציקה לי על ההחלקות שלי."
כל כך אהבתי את התלתלים שלה שזה כאב. זה היה הדבר הראשון שתפס אותי בה וגרם לי ללכת אליה ולהתחיל איתה מול הפנים של שארון שהשתדלה לא לצחוק. הם כל כך יפים! לפחות היא לא מחליקה אותם לצמיתות, ורק משתמשת במחליק מידי פעם. היא הייתה לבושה מהמם בסגנון הלא מתאמץ הרגיל שלה. תמיד הרגשתי מוגזמת לידה.
ומצד שני, לא הייתי רוצה לאמץ את הסגנון שלה. כאילו, אני לא רואה את עצמי הולכת עם כפכפים מחוץ לבית או לובשת טישירט למסיבה. כשיש לי את ההזדמנות אני אוהבת לנצל אותה עד הסוף ולעוף על חצאיות ושמלות ועקבים.
אולי פשוט כי זה מה שראיתי בבית. אימא שלי תמיד מתלבשת ככה, גם ביומיום, תמיד. והיא פחות או יותר המודל לחיקוי שלי, כך שזה לא מפתיע שאימצתי את ההרגל ממנה. רק שאימא שלי הרבה יותר יפה ממני, כך שמבחינות מסוימות בחיים לא אהיה כמוה.
אסתר לקחה את היד שלי ונישקה לי את השפתיים. "גילי וצילי מוכנות?"
"מי היא גילי ומי היא צילי?" שאל תומי בעודו דוחף את שארון אל מחוץ לחדר. "כי, תראי, ההורים שלי אומנם שונאים אותי, אבל לא עד כדי כך שהם יקראו לי צילי – "
אבא שלי הופיע במסדרון. הוא בחן אותנו אחת אחרי השנייה – אסתר, שעדיין הייתה קרובה אליי בגלל הנשיקה ממקודם, תומי, שלכבוד המסיבה התהדר באייליינר נצנצים ואיפור פנים מלא, אני, עם השמלה שאח שלי נהג לכנות 'שמלת הרובע האדום', ושארון, שאל מול המראה של אבא שלי העלתה חיוך על פניה, פרשה את זרועותיה והתקדמה לעברו. "ארקדי! מה קורה, כפרה עלייך?"
לרגע אבא שלי עוד שמר על ההבעה הביקורתית, אבל מהר מאוד הוא נמס אל מול שארון. "שרון, מה שלומך? איך את מרגישה?" הוא התכופף קלות כדי להניח לה להדביק נשיקה על לחיו שהשאירה על פניו סימני ליפגלוס נצנצים. "זה לא קצת קצר, מה שאת לובשת? את תחטפי צינון." אמר, מוטרד.
שארון הרימה גבה. "מה שהבת שלך לובשת הרבה יותר קצר משלי."
"כן, אבל היא אמידה בפני קור. זאתי הייתה יכולה להסתובב עם מיני גם באמצע סיביר, תאמיני לי. כמו אימא שלה, היא." הוא גלגל את עיניו קלות. לאחר מכן פנה להביט בתומי בזהירות. "תום? הכל טוב?"
תומי חייך חיוך קל. "לא גרוע יותר מהרגיל."
לבסוף הוא הבין כנראה שהוא אמור לשאול גם את אסתר. הוא הביט בה, המהם קלות, ואז הסתובב וחזר למטבח.
הנדתי את ראשי לשלילה באכזבה. "מה יהיה איתו?"
"זה בסדר." אמרה אסתר, משועשעת. "לא משהו נורא. לפחות הוא כבר לא עושה לי פרצופים כמו פעם. וזה לא כאילו ההורים שלי נחמדים אלייך יותר ממנו."
"ההורים שלך מדברים איתי. הם מתקשרים. הם מכירים בקיומי, לעזאזל." הנדתי את ראשי לשלילה. "אבא שלי בקושי מוכן לעשות את אחד מהדברים הללו. הלוואי שיום אחד הוא יבין כמה גס רוח זה מצידו ויפצה אותך על כל הזמן שבו הוא ניסה להעמיד פנים שהוא לא אוהב אותך."
"לא, לא צריך." היא צחקה. "לא הייתי רוצה שיאהב אותי עד כדי כך. אני רואה איך זה נראה בינו ובין שארון, ולא הייתי רוצה להתדרדר למצב כזה. די מטריד."
שארון פלטה נחרת צחוק. "את סתם מקנאה כי ארקדי מאוהב בי." היא העיפה את שערה לאחור בתנועה גנדרנית, אבל במקום שזה ייראה מרשים זה נראה מגוחך כי נתקעו לה שיערות בפה והיא הייתה צריכה להתאמץ מאוד כדי להוציא אותן מתוך דביקות הליפגלוס.
תומי גנח בחוסר סבלנות. "תני לי לעשות את זה." הוא סידר אותה קלות, ואז הביט בנו. "שנצא?"
יצאנו מהבית והתחלנו ללכת אל עבר תחנת האוטובוס.
באמת היה קריר בחוץ. אסתר לידי נקשה שיניים מרוב קור והביטה על האורך של השמלה שלי כאילו מדובר באסון טבע.
הנסיעה הייתה ארוכה יחסית, ואחר כך עוד לקח לנו המון זמן למצוא את המועדון שתומי דיבר עליו. אבל בסוף הגענו. כמו שתומי הבטיח, לא הייתה סלקציה קפדנית. כן הורמו כמה גבות לעברנו, אבל לזה כבר הייתי רגילה.
במועדון עצמו היה חם כמו הגיהינום והשמיעו מוזיקה של אריסה בלופים. היו שם בעיקר אנשים מבוגרים, וזה היה קצת מלחיץ, אבל יכולתי לזהות גם קצת בני נוער בין לבין. הנדתי את ראשי לשלילה לעבר תומי. "איפה אתה מוצא את המקומות האלה?"
"אני מכיר אנשים." אמר תומי בדיוק כשגבר שנראה בגיל צבא או אפילו אחרי צבא ניגש אליו וחיבק אותו בצווחת "כמה זמן לא ראיתי אותך!". שארון הייתה מרוצה מהמוזיקה והשתלבה בנוף די מהר, אבל אסתר קצת איבדה את עצמה. ידעתי שהיא לא אוהבת מקומות כאלה באופן מיוחד.
זה לא שהיא התנזרה מהדברים האלה או משהו, היא סיפרה לי שעם החברים שלה מהבית ספר היא אוהבת להיפגש בשכונה ולעשות שטויות ולדבר ולשתות וכל זה. וגם איתנו היא עשתה דברים דומים. אבל היא לא הרגישה בנוח כשהקיפו אותה זרים. די הבנתי אותה מהבחינה הזאת.
לקחתי את הידיים שלה ומשכתי אותה אליי. "בואי לרקוד."
היא חייכה אליי והניחה לי לחבק אותה. נצמדנו אחת לשנייה ורקדנו באיטיות, בהתעלמות מוחלטת מהמוזיקה הקצבית שהושמעה ברקע.
אהבתי לעשות דברים כאלה איתה. היו אנשים שממש לא אהבו להראות חיבה בפומבי – נזכרתי בתומי, שהיה יכול להיות הכי מתוק עם בן הזוג שהיה לו כשהם היו לבדם, אבל בפני אנשים אחרים לא הסכים אפילו להחזיק ידיים. אבל אני הייתי ממש בקטע של זה. טוב, הייתי בקטע של הפגנת חיבה בכללי, הפומביות פשוט לא הייתה מחסום בשבילי.
כשאסתר נישקה את הצוואר שלי ונשפה על תנוך האוזן שלי, התחלתי לצחקק. "זה מדגדג." היא חייכה על העור שלי ורק עשתה את זה שוב, גורמת לצמרמורת נעימה לעבור בגוף שלי. רעדתי מרוב צחקוקים שניסיתי להחניק ונצמדתי אליה חזק.
"הופה, איזה מופע אתן מעלות פה."
התנתקנו אחת מהשנייה בבת אחת. בחור עם חיוך זחוח על הפנים הסתכל עלינו. הוא צחק אל מול ההבעה ההמומה שהתפשטה על הפנים שלי. "כמו דמקה, אתן. שחור ולבן."
פתחתי את הפה, אבל לא היו לי מילים. אלו היו כמויות חוצפה שלא ידעתי איך להגיב אל מולן.
למזלי, אסתר בהחלט מצאה מה להגיד. היא התנתקה ממני לחלוטין והתקרבה אליו בראש מורם. "סליחה?"
הוא נסוג מעט אל מולה, אבל החיוך לא ירד מהפנים המגעילות שלו. "אה, לא, אני לא סולח, לא אחרי שהפסקתן את ההופעה באמצע."
הקול של אסתר היה שקט בצורה מסוכנת. "אתה חושב שזה מצחיק?" עיניה הבזיקו. מיהרתי להתקרב אליה ולקחת את ידה בניסיון קלוש לרסן אותה מעט, אבל היא התעלמה ממני. "אתה חושב שאנחנו סרט הפורנו המחורבן שלך?"
"תראי..."
"אל תענה לי." היא ירקה לעברו. "אולי קשה לך לראות את זה, אבל אנחנו לא פנטזיה שתקועה בראש הסוטה שלך. אנחנו בנות אדם." עכשיו היא כבר כמעט הצמידה אותו לקיר. הידיים שלה היו מכווצות לאגרופים.
שמתי את הידיים שלי על הכתפיים שלה. "בואי נלך."
לרגע נדמה היה לי שהיא עומדת להתעלם ממני ולתקוע לבחור אגרוף בלסת – ידעתי שהיא מסוגלת לזה, ראיתי אותה במצבים דומים לזה בעבר. היה לה כוח סיבולת אדיר, אבל היא לא הייתה מוכנה שלא יכבדו אותה. חוסר כבוד היה הדבר היחיד שהיא באמת ובתמים לא הסכימה לסבול אפילו קצת.
אבל לבסוף היא נסוגה. לקחתי את היד שלה ומשכתי אותה אל מחוץ למועדון. האוויר בחוץ היה קר. הידיים שלה עדיין היו מכווצות לאגרופים והיא נרעדה, אז עטפתי את הידיים שלה בשלי וחיבקתי אותה. נשארנו בתנוחה הזאת כמה דקות, המשכתי לאחוז בה עד שהיא הפסיקה לרעוד.
כשהיא הרימה את מבטה אליי שוב, היא נראתה מושפלת. "איך הוא היה יכול לדבר אלינו ככה?" היא שאלה בכאב אמיתי, פניה מתעוותות בכעס עם כל מילה שאמרה. "איך אפשר לעמוד מול בן אדם ולהסתכל לו בעיניים ולהגיד דברים כאלה?"
חיבקתי אותה שוב. היא מלמלה לתוך השיער שלי, "אני שונאת את איך שהם מתנהגים אליי."
"אני יודעת." אמרתי. אחר כך ליטפתי את השיער שלה ושתקתי כי ידעתי שאין עוד הרבה מה לעשות.
היא סיפרה לי על מקרים דומים לזה שקרו לה בעבר שהשפיעו עליה קשה. היא נהגה לומר שככה היא למדה להגן על עצמה, אבל היה אפשר לראות עליה כמה האירועים הללו היו טראומתיים בעבורה. ידעתי שאני לא יכולה להגן עליה מזה – לא הייתי יכולה להגן אפילו על עצמי מזה – אבל לפחות יכולתי להציע לה נחמה כלשהי כשזה קרה. לפחות עכשיו היא לא הייתה צריכה להתמודד עם זה לבד.
בחור יצא מהמועדון. הוא הסתכל בי ובאסתר בהיסוס לרגע ואז פנה אלינו. "היי – הבחור ההוא שדיבר אליכן לא יפה שמה, אני הבאתי אותו. כאילו, הוא חבר שלי. הוא פשוט... הוא קצת שיכור. הוא לא התכוון. הוא שלח אותי להגיד לכן סליחה – הוא היה אומר לכן בעצמו אבל הוא אמר שהוא מפחד שהאתיופית תכניס לו מכות – "
אסתר החלה לרעוד שוב. "הוא יכול ללכת לתקוע לעצמו מקל בתחת מצידי."
חיבקתי אותה תוך כדי שהעפתי מבט בגבר שעמד מולנו. "בסדר. תודה שמסרת את ההתנצלות. אתה יכול ללכת עכשיו." אמרתי לו בקול יבש.
הבחור היסס שוב, אבל אז אמר, "אתן הייתן אלו שנכנסו למועדון עם הערסית התימנייה והאוחצ'ה הבלונדיני, נכון?"
"ערסית?" שאלתי בגבה מורמת בכעס.
"אוחצ'ה?" שאלה אסתר בבלבול קל.
"נו, הבחורה השרירית והבחור הקטן עם האיפור. נכנסתן איתם, לא?" הוא כיווץ את הגבות. "אני מציעה ש – אה – תוציאו אותם לפני שיעיפו אותם. בעיקר את השחורדינית עם השרירים, היא הופכת שם שולחנות."
אני ואסתר החלפנו מבט אחד ואז מיהרנו לחזור חזרה למועדון. הדבר הראשון שראיתי היה את שארון עומדת באמצע המועדון וצורחת על גבר מבוהל בקול צווחני. "אתה לא מכיר אותי! אם תיגע בילד אני אשחט אותך! הוא בן שש עשרה, חתיכת פדופיל! בן כמה אתה? שבעים?! לך לנסות מישהו בגודל שלך! מה זאת אומרת הוא הסכים?! הוא שיכור, הוא היה מסכים גם אם היית מבקש להשתין עליו! עוף לי מהעיניים או שאני לא יודעת מה אני עושה לך! אתה לא מכיר אותי!!!"
נדרשו שלושה גברים כדי לרסן אותה מלהתנפל עליו. אחר כך קלטתי גם את תומי, שמעד מאחורי שארון ומלמל דברים כמו "עוד כמה ימים אני אהיה בן שבעים?" ו – "זה לא יהיה כזה נורא אם ישתינו עליי"
אני ואסתר הבטנו זו בזו שוב. היא הנהנה לעברי ומיד הלכנו יחד קודם כל אל עבר שארון. תפסנו אותה כל אחת מצד אחר שלה – אל מול הנוכחות שלנו משהו בגוף שלה ישר נרגע, אבל היא המשיכה לצווח. אחרי שהגענו לפתח המועדון אסתר עזבה את שארון ומיהרה לגרור את תומי אחרינו.
כשהיינו בחוץ שארון כבר נרגעה, כאילו האוויר הקר צינן את הכעס שלה, אבל היא עדיין מלמלה לעצמה בזעף. מצבו של תומי, לעומת זאת, לא נדמה להשתפר. הוא מעד כל שתי שניות ואמר דברים מטופשים.
"חשבתי שאסור לך להשתכר כי זה מתנגש עם תרופת הדיכאון שלך, לא?" שאלתי אותו בדאגה.
הוא התכווץ בעלבון וקרא, "אני לא שיכור!" ואז התכופף והקיא על הנעליים של עצמו.
מיהרנו להתגודד סביבו. אסתר המשיכה לדאוג שהוא לא ימעד, תומכת בו וכמעט אוחזת בו, אני הוצאתי מגבונים מהתיק וניגבתי את הנעליים שלו בלי להסתכל, ושארון הלכה לקיוסק שעברנו על פניו וקנתה בקבוק של ליטר מים ואז חזרה והשקתה את תומי, מכריחה אותו ללגום עוד שלוק ארוך כל כמה דקות.
אחר כך, באוטובוס, ערכנו שיחת סיכום של הערב.
"הוא אפילו לא שתה כל כך הרבה." אמרה שארון. היה ניכר עליה שהיו לה רגשות אשם על כך שלא השגיחה על תומי. "ראיתי שהוא תפס ראש, אבל לא חשבתי שהוא הספיק להשתכר עד הרגע שבו קלטתי שהוא נותן לזקן ההוא להוביל אותו לשירותים."
אסתר אמרה, "הייתה תקופה שלקחתי תרופה שהתנגשה עם אלכוהול, ובערב פסח ההורים נתנו לי לשתות את ארבעת כוסות היין. ביליתי את רוב הערב אחר כך בהקאה של כל האוכל שאימא שלי הכינה. אני מניחה שזה היה בגלל התרופה שלו ולא בגלל הכמות שהוא שתה. בעצם, מזל שהוא הקיא – שהוא הוציא מעצמו את כל זה. זה היה עלול להיות מסוכן."
תומי עצמו נמנם בחיקה של אסתר. מידי פעם שארון העירה אותו כדי להמשיך להשקות אותו במים. נאנחתי. "טוב, אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני נותנת לבילוי הזה ציון של שלוש מתוך עשר. מועדון קווירי אומנם, אבל הוא היה מלא בגברים מבוגרים ודוחים."
"מסכימה איתך בנוגע לזה." אמרה אסתר. "רק שלדעתי מגיע לבילוי הזה לא יותר מאפס." פניה התעוותו בכעס. רציתי להיות לידה כדי להחזיק לה את היד. הרגשתי דקירת קנאה בתומי שהתכרבל על החזה שלה בעוד שהוא ממלמל מתוך שינה שהוא צריך פיפי.
"אתן צוחקות עליי, נכון?" שאלה שארון, נתקפת בהומור המטופש הרגיל שלה. "השמיעו כל הערב מזרחית והייתה לי הזדמנות להרביץ לגבר בן ארבעים בפרצוף. ממני הערב הזה מקבל ציון עשר מתוך עשר!"
~.~
מקווה שתאהבו,
תצביעו בסקר,
מייטי בי. 