להתלונן

יצאתי לריצה כדי לנקות את הראש. הפעם לא על הליכון בחדר הכושר עם אוזניות וטלוויזיה מול הפנים, אלא ריצה אמתית ברחובות בין מדשאות וכבישים, בסמטאות ועל מדרכות. הלילה כבר היה קריר, והשכונה הייתה כמעט ריקה מאדם, בדיוק כמו שאני אוהב אותה. לא לקחתי אוזניות ונגן והמוזיקה היחידה שלוותה אותי הייתה שאון הרכבים מהכביש המהיר שצמוד לעיר, רחשי העטלפים המחטטים בין העצים ונביחות של כלב בחצר רחוקה.

רגל אחרי רגל, נשימה אחרי נשימה, מחשבה אחרי מחשבה. רצתי לאט ונתתי לראש שלי לרוץ מהר.

'אי שם במזרח יש ממש ברגע זה מישהי שחייה הפכו לסיוט לא נגמר. אני לא מכיר אותה, לא יודע את שמה, ואף לא יודע איך היא נראית. אבל אני יודע שכמה פנאטים דתיים החליטו שזה בסדר לאנוס אותה מתי שבא להם בשם האל, או מה שזה לא יהיה. אם היא הייתה גבר כבר מזמן היו מורידים לה את הראש ומעלים הסרטון לאינטרנט. אני לא בטוח מה היה גורל נורא יותר.'

'וממערב לכאן, מצטופפים עשרות אנשים בבטן הלוהטת והמסריחה של סירה שלא ראויה אפילו לשמש כחלקי חילוף. היה להם חוסר המזל להיוולד במדינה שבה אוכל הוא מותרות. התקווה היחידה שלהם היא להסתנן לאחת שבה אוכל טוב נזרק לפח כי בני הבית החליטו לפתוח בדיאטה. אבל גם זו תקווה קלושה. אפילו אם יצליחו בדרך נס להגיע אל החוף, לעבור את השומרים האירופאים האלגנטיים והאדישים שמוכנים להרוג אותם לפני שיעברו את הגבול ולהגיע למקום שבו לא יגורשו – במקרה הטוב הם יעבדו במפעלי יזע שבהם יתפרו בגדים 16 שעות ביום. אחת מהנשים שילבשו את הבגדים האלו תקבל בקרוב טבעת אירוסין משובצת יהלום. היהלום נכרה באותה המדינה שממנה הגיעו הפליטים – אבל את הכסף הם מן הסתם לא ייראו.'

'קצת דרומה והרבה יותר קרוב, יש שני הורים שיושבים ומתפללים בכל לילה לאלוהים שיחזיר את הבן שלהם הביתה בשלום. האידיוט קפץ מעבר לגדר ורץ לזרועות ארגון טרור. אבל גם לאנשים אידיוטים יש משפחה שאוהבת אותם ורוצה אותם בחיים. שנה עברה ואין ממנו סימן חיים. כל טלפון וכל דפיקה בדלת היא התקף לב שמחכה לקרות. וככל שמנסים לשמור על התקווה, ההיגיון אומר שהסיכויים לא טובים.'

'ובצפון, בחדר חשוך מנצנצים כמה אורות ירוקים ואחד אדום. צליל מונוטוני חותך את השלווה בכל כמה שניות: "ביפ... ביפ... ביפ..." קול נשימה שקטה וסדוקה נשמע ממיטה מצופה בסדינים מכוערים לבנים עם הדפס ירוק. כחצי מטר ממנה, במיטה שקטה לחלוטין שוכבת לה ילדה בלי שיער ובוהה בתקרה. היא לא מצליחה להירדם. אסור שיהיו ילדים בלי שיער בעולם. אבל יש יותר מדי.

'כל אלו נמצאים בהמתנה ב-"תפילות נכנסות" במוקד של אלוהים. ומולם מי אני בכלל שאנסה להשחיל בקשה? מה הן הצרות שלי בכלל? באיזו זכות אני יכול להתלונן? אני יכול רק להגיד תודה.' זה מה שחשבתי בזמן הריצה.

'אני בריא – תודה לאל. *

אני חי – תודה לאל.

יש לי משפחה אוהבת – תודה לאל.

יש לי חברים תומכים – תודה לאל.

אני יכול לרוץ פה ברחובות – תודה לאל.

יש לי סיכוי להגשים שאיפה בת עשר שנים – תודה לאל.

יש לי עבודה מספקת – תודה לאל.

יש לי זמן לעשות את הדברים שאני אוהב ולהיות עם האנשים שאני אוהב – תודה לאל.

זכיתי לטייל בכל מני מקומות ולעבור כל מני חוויות – תודה לאל.

אני יכול לקוות ולצפות למחר – תודה לאל'

'אז מה אם אני לא יודע אם אקבל את המלגה ליפן בסופו של דבר?  אז מה אם אני דואג שבסוף לא אטוס לשם או אכשל? אז מה אם אני דואג מה ייקרה כן אצליח ואשאיר את האנשים שזקוקים לי פה לבד? אז מה אם אני לא מרוויח משכורת סבירה כמו שהייתי רוצה? אז מה אם אני צריך למכור את הרכב שלי? אז מה אם אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי בקשר רציני עם מישהי והחברים שלי הולכים ומתחתנים? אז מה אם אני מרגיש שאני נכשל בפרויקט חשוב? אז מה אם הפרעת הקשב שלי מוציאה אותי לפעמים מדעתי?'

'מה כל אלו בהשוואה לצרות אמתיות? מה הם בהשוואה לאנשים שאין להם תקווה? אני מכיר את החיים - יום אחד עוד יפלו עלי צרות גדולות באמת ואז אני אתגעגע לימים שזה היה כל מה שהטריד אותי.** הכל שטויות! הכל זמני! הכל לא כזה נורא! אז באמת, על מה יש לי להתלונן?'

"אלוהים, יש לי המון על מה להודות, ואני בטוח שאתה עסוק אז לא אבקש חיים יותר טובים לעצמי. אני ממש לא מתכוון להיות כפוי תודה ולא רוצה חס וחלילה שהמצב שלי יחמיר . אבל אולי אם יצא לך, תוכל גם לעשות את החיים של אחרים ליותר טובים. ככה ארגיש הרבה יותר בנוח להתלונן על המצב שלי..."

*אני בטוח שיש לא מעט מכם שלא מאמינים באלוהים, וזה סבבה. הקיום / אי הקיום שלו/ה הוא לא הנקודה. אתם יכולים לראות אותו במקרה הזה כמטאפורה או ביטוי, אם זה נוח לכם.:)

** בלי עין הרע, טפו טפו טפו, מלח מים שום בצל, יום חם, חמסה חמסה, טאץ' ווד...