אני חייבת להודות שאני לא זוכרת את 2018 טוב. רב השנה, כלומר עד לפני חודש וקצת, הייתי מכורה מאד לוויד. מעטים הדברים שנגעו בי. הייתי טפלון, דברים קרו והחליקו ממני, או קרו ונדחסו למקום שאני עדיין לא יכולה לדעת איפה הוא בדיוק. ועדיין 2018 היתה אחת מהשנים שנראה שנדחס אליהן יותר מסך הזמן הכרונולוגי שלה. כמו גמבה בתוך גמבה, זאת היתה שנה שבאגים ביולוגיים זעירים גידלו בתוכה עוד שנים קטנות. קשה לי להתחיל לסכם אותה. בוודאי קשה לי להגיד מה הדברים שעשו לי אותה. אחת עשרה שנים אחרי שהתחלתי לכתוב את הסיכומים האלה אני מרגישה שהתאור שלהם כבר לא קולע, לא חד משמעי מספיק. הייתי בעומס מאד גדול, ובתחושה שתארתי בטיפול ובטח גם פה הרבה פעמים בציטוט של סצנה מהארי פוטר והאסיר מאזקבן. כל הספר הזה הוא על אבהות, הארי מחפש דמויות אב בלופין, ואז בסיריוס, ואז באבא שלו שנמצא במפת הקונדסאים (לא בסדר הזה). הסצנה האהובה עליי מגיעה בסוף כשהוא וסיריוס שוכבים על גדול האגם כשסוהרסנים מקיפים אותם ועומדים לנשק את שניהם. משום מקום מגיעה דמות שהארי רואה מרחוק, שיער פרוע, משקפים, ושולחת פטרונוס של צבי, הפטרונוס של הארי. הארי בטוח שזה אבא שלו, וכשהוא והרמיוני חוזרים בזמן הוא רואה אותם ואומר לה, חכי, הנה אבא שלי עומד להגיע, הנה אבא שלי עומד להופיע ולהציל אותנו. עד שהוא מבין את התובנה היפהפיה שזה לא היה אבא שלו, זה היה הוא. הוא הציל את עצמו, אם להתנסח בגסות הוא צריך להיות אבא של עצמו. הרגשתי את זה שוב ושוב ושוב. אני גוססת, אני על סף כליה של משהו בתוכי, אני קרובה לסוף, ואני צריכה למצוא את הדרך להציל את עצמי כי אחרת הסוהרסנים ינשקו אותי. עבדתי מאד מאד מאד קשה. איבדתי הרבה דברים והרווחתי המון דברים. חלק גדול מהרווח כולל את הדברים שאיבדתי, או יותר נכון הדברים שהרשתי לעצמי להפסיק להחזיק. רוצים להשתחרר וליפול, בבקשה אתם מוזמנים לעשות את זה. הדברים החשובים והמשמעותיים שקרו לי, הכותרות, הן אלה: התחלתי אנליזה אחרי חודשים שהפסיכולוגית התעקשה שזה יעשה לי טוב, ושזה הפתרון למוקשים העיקשים שאני לא מצליחה לעבור, שמדי פעם אפשר לראות אותם להבזק אבל לא ארוך מספיק כדי לשרטט אותם. היא צדקה כרגיל. שלושה חודשים פנימה אני רואה את השינוי המשוגע שזה עשה לי בחיים. אני מתמודדת עם שאלות שלא היה לי אומץ לשאול קודם, שאלות שהתאמצתי לבלום את המילים שיתארו אותן כל כך הרבה זמן שבכל פגישה נראה שאנחנו מצליחות לחלץ אות. לפעמים גם לא מצליחות לחלץ כלום. אבל זה מאד מעניין, ותהליך יפהפה שאני מודה עליו מאד, ואני מודה שלפני ארבע וחצי שנים בחרתי מרשימה אקראית של שמות שם של אשה שלא היתה פנויה ונתנה לי את השם של האשה הזאת, ושאקראיות גדולה כל כך גורמת לי להאמין בחיבורים קארמטיים. אנחנו מדברות ואני חושבת, זה לא רק טיפולי, זה לא רק שאת פסיכולוגית טובה ואני מטופלת טובה, אנחנו מכירות מקודם. אנחנו מכירות יותר מסך כל הזמן שנראה שאנחנו מכירות. יש כאן משקע עתיק שאנחנו מגשרות עליו שלא קשור בשום צורה לשם שלנו בעולם הזה. כותרת נוספת. התמכרתי ואז נגמלתי מוויד. לוויד היה אפקט טיפולי מאד גדול עליי, השתמשתי בו כדי לצאת מהדיכאון שכתבתי עליו בשנה שעברה (לפני שנתיים כבר), ואחר כך כי הוא אפשר לי לחשוב כל מני מחשבות עד הסוף. להתמודד עם כל מני פחדים עד הסוף ולראות מה יש בצד השני שלהם. פחדתי מרגשות שקיוויתי שיעזבו אותי ופחדתי ששאריות שלהן מתחבאות איפשהו, לא רציתי לרדת לעומקם של דברים כי פחדתי שאמצע שם רק תהומות של כיעור ולא גלד מכוער על פצע שצריך שיטפלו בו. וויד פתח אותי, הזכיר לי איך להנות מדברים, עזר לי להתחבר לאנשים, שיפר משמעותית את הקשר שלי עם שרון, נתן לי באמת הרבה. הנפש שלי לומדת מהר. היא למדה את הוויד, אימצה את מה שהיא היתה צריכה לאמץ, ומשם נשארתי רק עם התמכרות. הייתי מעשנת גרם ביום, מתחילה לעבוד בשמונה בבוקר ומסיימת מהר כדי להתמסטל, יוצאת עם חברים ולא מדברת ערב שלם, ובסופו של דבר מסתגרת בבית עם טלוויזיה בינונית. היה בזה משהו כיפי שהפסיכולוגית הסבירה כרצון שלי לא להזדקק לאף אחד. אני בשיחה ארוכה ולא נגמרת עם עצמי שממשיכה וממשיכה וממשיכה, וככל שעובר יותר זמן כפי שקורה בשיחות מהסוג הזה (עד הוויד התנסתי בהן רק עם אנשים אמיתיים ולא עם קולות בעצמי) העולם הולך ומתרחק, את שוכחת את שפתו ונשארת רק עם השפה בשנית לעצמך. מאז שאני יודעת להבדיל ביני לבין העולם הרגשתי שאני צריכה אנשים יותר מכל מי שסביבי וניסיתי לחנוק את התכונה הזאת. כל דבר שעשיתי כמעט היה נסיון מפואר יותר או פחות לחנוק את התכונה הזאת. וויד היה הפתרון המושלם, זה שאני יכולה לקנות במאה שקל לגרם ויהיה מתחת לבית שלי תוך חצי שעה. מהרגע שהיא פיצחה את זה ואמרה לי את זה זה נהיה פחות ופחות כיף עד שהפסקתי. היו כמה ארועים שגרמו לי להבין שאין ברירה, למשל ערב שעישנתי בו המון ולמחרת הרגשתי שקמתי טיפשה יותר, או אוסף של ערבים שהבנתי שאני הולכת ומעבירה עוד ועוד חלקים מהאישיות שלי לארכיון כדי שיפנו מקום להתמכרות הזאת. היא נהיתה כל מה שחשוב לי, הנחמה היחידה שלי. כמו כל התמכרות כשהפסקתי לא הבנתי איך אהנה מדברים בלעדיה אבל זה עבר וזה עבר טוב. פירוק של ההתמכרות מכניס בעיקר הרבה רצונות ורגשות לחיים. חזרתי להסתובב עם חברים, חידשתי קשרים. אני לא מצטערת על ההתמכרות ועכשיו, שלושים ושבעה ימים בלי וויד, אני עדיין מתגעגעת. אני בירושלים עכשיו למשל, אצל ההורים של שרון, ומאד מתחשק לי לעלות לגג היפה שלהם שמשקיף על כל עין כרם ולהתמסטל כמו שעשיתי בכל ביקור פה. אבל המחיר נהיה גבוה מדי, והפחדנות הזאת משעממת אותי. הפחדנות מלהסתכל לצורך האינסופי שלי בעיניים. מגיע שלב שלברוח זו לא מניירה ילדותית וחמודה. כבר גיליתי את כל הנתיבים שאפשר לברוח אליהם, כבר אספתי את המטבעות שמפוזרים שם. חאלס. זה משעמם אותי. עוד. השנה הזאת היתה תהליך ארוך של חידוד שימון ושיפור הקול שלי ונסיון לנקות אותו מגימיקים וקביים שאין לי צורך בהם יותר. הבנתי לפני שנתיים שהסגנון שלי, הסגנון שהמצאתי ושהיה תביעה מדויקת של הנפש שלי באותה תקופה, הועתק לכל האינטרנט. בזמן אמת זה שבר לי את הלב כי הרגשתי שהופקעה ממני אמת גדולה שלי, אמת שייצגה חלק יפהפה ואמיתי בי, ועכשיו כשהיא נמצאת בפה של כל דיט ודוט בתל אביב ואין לי יכולת להשתמש בה יותר. השנה הצלחתי לשחרר אותה ולשאול את עצמי שאלות חשובות. למשל, מה אני רוצה לעשות באמת. האם אני רוצה שהכתיבה שלי תורכב מטלאים, מיפוי ודיקור סנטימנטים כירורגי, או שאני רוצה יותר. למזלי רציתי יותר, והתאמנתי שוב שוב על כתיבה של טקסטים שחותרים לאיזשהי אמת. לא יודעת איזו. איזשהי אמת רגשית שתנסח משהו שאני מרגישה. כתבתי המון על בית ועל לעזוב אותו, על דירה חדשה ועל מקום חדש, על פרידות, בגדול על שלבי מעבר וביניים. למרות שלפרקים מאד ארוכים המסגרת שתרגלתי את זה בה אימללה אותי, גרמה לי להרגיש שזה אף פעם לא טוב כמו שזה יכול להיות, זאת היתה חוויית כתיבה מצוינת שעזרה לי למסגר רגשות ולחדד יכולות ולהבין איך מתארים רגש, או איך משרטטים אותו בטקסט. איבדתי השנה אדם שהיה יקר לי מאד. למעשה איבדתי שניים שהיו יקרים לי מאד. אחד מהם איבדתי כי הבנתי משהו שהמתין שאבין אותו שנים, ומרגע שהבנתי אותו האהבה הגדולה שהיתה לי אליו, אהבה ששמרתי בצל ובקור ובתנאים ששומרים בהם גלילי פרמזן באלפי דולרים, התפוגגה. זה קרה מהר, ואני עדיין מתקשה להבין מה לעשות עם כל המרווח הזה. האובדן השני הגיע בנסיבות שאני לא יודעת להסביר, לא עד הסוף לפחות. והוא קרה בצורה שהכאיבה לי כל כך, פגעה בי כל כך, שהוא לא שבר לי את הלב. הילד שהייתי מאוהבת בו בכיתה ד' מת לפני כמה שנים. גיליתי על זה השנה. הוא נזרק מהאופנוע על גדר נמוכה שפגעה לו בצוואר ושברה לו את המפרקת. לא היתה לו שריטה על הגוף. מדהים שהאדם הראשון שאהבתי ככה מת כמטאפורה לקשר שהיה יקר לי כל כך. אבל ככה זה קרה, ואני מתבוננת על הגוויה של הקשר הזה פעם בכמה ימים, לא מצליחה להאמין שדבר מת לחלוטין כשהוא שלם, לא פגוע בכלל, בלי ההתפוררות האיטית שסופים כאלה גובים בדרך כלל. הכל עמום מאד בכוונה, אני אצטער על זה אם אי פעם אחזור לטקסט הזה. תוך כמה שנים שוכחים את הרמזים שפיזרת לעצמך. האובדנים האלה, שהיו כבדים, גרמו לי להבין שני דברים. כמו בכל סרטי המאפיה האנשים היחידים שיש לך בכנות הם המשפחה שלך, ולכן חשוב לבחור מי יכנס אליה. ולהבין שאני חלק מהמשפחה. כלומר, אני חלק שווה במשפחה. אני לא מורה, אני לא מדריכה, זו לא פנימיה. אני לא מכניסה אליה אנשים שאני רואה בהם משהו שאני רוצה לתקן, משהו שאני רוצה לטפח, משהו שאני רוצה לנקות וליישר. כי בתהליך הנקיון והיישור את מתלכלכת ומתעקמת. ככה זה עובד. וכן יש בזה כל כך הרבה תמורה, אבל את הכוחות היפים האלה שיש בי עדיף להשקיע באנשים שאני אצור. זו בעצם ההבנה השניה. אני רוצה משפחה, אני ארצה ללדת. לצערי אין לי שום מוכנות לדבר. אחות של שרון ילדה והסתכלתי על התינוקת וההורים הטריים וחשבתי, אין שום סיכוי שאני מסוגלת לעשות את זה. אני לא יכולה לוותר על כל כך הרבה. זה פחד שקט שמנקר בי אבל הגיל שלי עדיין צעיר מספיק כדי שההד לא יפריע לי לישון. מה עוד. בזבזתי המון המון המון המון המון המון כסף, זאת היתה שנה מאד פזרנית. גם בגלל הוויד וגם בגלל שקרו לי דברים קשים השנה והייתי צריכה נחמה מיידית, בין אם בצורת ארוחת צהריים יקרה או בגד יקר או מכשיר חשמלי יקר או טיסה יקרה לחו"ל. בזבזתי ובזבזתי, ואמרתי לעצמי כל הזמן שאני עובדת בחברה של עצמי, ובחברה של עצמי עובדים קשה, ובגוגל מפנקים את העובדים באוכל טעים וטיסות אז מי אני שאצור לי תנאי העסקה אחרים. זה גם הזמן לדבר על הקושי. קודם כל היה את הקושי של העומס מהעבודה. זכור לי במיוחד יום צילום שיצאתי אליו בחמש בבוקר, השמש עוד לא זרחה, וחזרתי ממנו בעשר בלילה. הייתי גמורה. נכנסתי לדירה והתחלתי להוריד עוד ועוד ראשים בווייפ, שכבתי חצי ישנה וחצי ערה ומאד מסטולה על הספה עד ששרון חזרה הביתה. אחר כך הגיע עוד דבר שהיה פשוט קשה. ברור לי שהלימונים הפכו בהצלחה ללימונדה אבל היד שלי עדיין כואבת מהסחיטה והערבוב. עבדתי על משהו תקופה מאד ארוכה וכשהוא יצא קרו דברים שקיוויתי שיקרו. אני לא רוצה להכנס לדברים הספציפיים שקרו למרות שהם כל כך לא מעובדים שאני רוצה לספר אותם שוב בפרטי פרטים, מה הוביל למה, כאילו אם אניח על שמיכה שוב את כל הפרטים אצליח להבין אחר כך איך הדבר הזה קרה. כמו בעיה במתמטיקה שאת בודקת שוב ושוב איך הגיעה לתוצאה הזאת. אבל היה הרבה קושי. זו לא היתה שנה קלה, כמו שאמרתי. טובה אבל לא קלה. אני עדיין מפנטזת על הטיול הארוך שאעשה מתישהו. מסתכלת על אחות של שרון בסטוריז רוכבת על אופנוע בוויאטנם ומקנאה בה שבגיל 20 נבנה בה הצורך לחופש גדול כזה. בגיל עשרים נבנה בי רק צורך למקדונלדס, לאוזניות טובות ולדלקן. הנפש שלי חזירה לדברים מאד ספציפיים. אני עובדת על דבר שנמשך המון המון זמן. המון המון המון המון זמן. זו עבודה קשה כל כך שנראה לפעמים שהמטרה האמיתית שלה היא תרגול זן. לא התוצאה אלא העבודה, וההמתנה, והסבלנות, והאמונה, והזיקוק של הכוונה, והזיקוק של הטכניקה, והשמירה על משהו בוער בתוכך, וההובלה קדימה כל הזמן, וההחזקה. אני עושה פילאטיס פעמיים שלוש בשבוע ונותנת לתרגילים בכל פעם שמות משלי. בפילאטיס מתעלים על משהו. מתעלים על הגוף החלש והעייף והרופס והעקום בשביל ליצור תנועה שמפעילה אותו בצורה טהורה, שמחזקת את החלקים הבלתי נראים שתומכים בכל תנועה ותנועה. אני עושה את זה גם לנפש. לא הורדתי שיערות מהידיים משהו כמו חודש, אולי יותר. אני אף פעם לא מרשה לעצמי לעשות את זה, גם לא בחורף, מאז שהשתחררתי מהצבא. כאילו הרגשתי תמיד שיש בי משהו כל כך גברי בצורה שכל כך קל לי לראות ולהצביע עליה, שאני צריכה לטשטש כל עקבה גופנית לדבר שאף אחד לא יוכל להצביע עליה ולקשר לדבר הפנימי הדוחה שחשבתי שיש בי. ובזמן האחרון אני מרגישה את הוודאות הזאת שבה הרגשתי את זה, שיש בי את הדבר הזה, שהנשיות שלי חסרה ומקולקלת, הוודאות נמסה. אני מרגישה אשה. אני לא מרגישה כאילו אני מתחפשת, כאילו נשיות זה איזה מועדון שאני עומדת בכניסה אליו כבר שנים ומעמידה פנים שאני מדברת בטלפון כשבעצם לא מכניסים אותי. ואם אני בפנים אני לא צריכה להעמיד פנים ואני לא מורידה שערות מהידיים. זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, אבל הנה זה קורה. והנה עוד דברים קורים. אני צריכה לישון אבל אני רוצה ללכת להתקלח. השיער שלי שומני והעור שלי שומני. עמוס עוז מת וזה מעציב אותי. קראתי את מיכאל שלי בצבא, כשרותקתי לבסיס, ונהנתי מכל שניה. זה אחד הספרים הבודדים שהצלחתי לקרוא בדיכאון הזה. את הטקסט הזה כתבתי לפני כמה ימים. עכשיו אני יושבת בספריה שאני עובדת בה בימים האחרונים. חשבתי שלא אפרסם אותו ואז החלטתי שכן. שתהיה שנה אזרחית טובה מאד בעזרת השם
↧