מתחילים
לפעמים יש רגע כזה של מפץ גדול. רגע של כלום. של כעס ותסכול שמתפרצים והבנה שמשהו חדש צריך לקרות.
לכל אחד יש את הרף שלו מתי מגיע הרגע הזה. ולפעמים ברגעים כאלה דברים זזים. הרצון לעשות משהו אחרת. קורם עור וגידים.
אז לא נדבר עכשיו על הרגע הזה, אבל כנראה שהוא קרה. ולכן אני פה. אחרי שנים שזה היה בגדר רעיון...
באתי לספר את הסיפור שלי. את עצמי. אולי בדרך אצליח לעורר מודעות לכמה דברים. הסיפור שלי הוא סיפור חיים רגיל, "אנא שמור לי על כל אלה". ובכל זאת סיפור. חיים. שלי. עם הצלחות וקשיים. עם שמחה וכאב ועם התמודדויות. כמו של כולם, פשוט אלה שלי.
ואולי יהיה מי שימצא עם מה להזדהות.
אז לצורך העניין נעים מאוד. אני אורה. אמא, רעיה, שכירה. לפעמים בסדר הזה ולפעמים לא.
משלבת בית ועבודה ובדרך גם קורסת. סובלת ממחלה כרונית. לא מסוכנת אך מטרידה וללא מרפא. מנסה לרצות את כולם ובדרך שוכחת את עצמי. כמו כולם, אמרתי.
אני אם לארבעה ילדים ובעל. מקסימים. מיוחדים. כל אחד בדרכו. ואחד מיוחד יותר. שצריך יותר.
שכל כך הרבה סובב סביבו. וכמו שאמר פעם אחיו:" אמא, נראה שהוא שמש וכולנו מסתובבים סביבו". איך בגיל צעיר כל כך ביטא בחדות את מציאות חיינו.
מאז חלפו כמה שנים וההתקדמות רבה ועדיין הרבה מחיינו סובבים סביב זה. קשיים רגשיים, נוקשות חשיבתית ובעיות ויסות. בעיות שכמעט ואינן מדוברות. רק בחדרי חדרים. הפחד מתיוג עצום ולצערי, מניסיון, מוצדק לעיתים. אז אנסה לפתוח. לגעת בפצעים של הקשיים המושתקים הללו. קשיים של ההתמודדות מול החברה, מול הביקורת וחוסר ההבנה. החשש מדחיה ותחושת הבידוד לעיתים. זה מסע חיים לכל המשפחה.
.
יש הרבה מה לומר בעניין ועוד אומר, אך חלק מהקושי המרכזי של הקשיים הרגשיים הוא שלא מדברים בהם. לא מכריזים אותם. ואז ילד שקשה לו הופך לסתם "ילד רע". ואנחנו לסתם הורים שלא מחנכים, שלא מציבים גבולות ולא משנה לכמה הדרכות הורים כבר הלכנו.
ומאחורי כל זה עולם שלם של עבודה, תובענית ושואבת מקצועית עם רצון עז לשינוי. תוסיפו לזה רגישות יתרה כי כשחילקו עור לי נשאר זה מהסוג הכי הכי דק שיש, שמתעכב על מה שאחרים כבר שכחו (כן, הרגישות הגיעה מאיכנשהו...) ותקבלו נסיעה באוטוסטרדה באורות גבוהים...
אז יאללה יצאנו לדרך. נשתדל ליסוע בזהירות, והעיקר על אורות גבוהים...