'חיובית' הוא סיפורה המרגש והאמיתי של המחברת מירי קנבסקי. הוא כתוב כמעין יומן של נערה שהתבגרה לתוך מציאות לא פשוטה. היא התחשלה מהאתגרים שעמדו לפניה ולנחישות שלה למצוא לעצמה חיים טובים למרות נקודת הפתיחה הרעועה שלהם. המסר העיקרי שעובר בספר הינו כוח הבחירה שמאפשר לכל אדם איש ואישה לברוא את עצמו מחדש ללא גבולות עד כמה שניתן.
כשהייתה נערה צעירה הכירה מירי בחור זר וכריזמטי מאיי הבהאמס, היא הייתה בשלהי שנות העשרה שלה באה מבית קשה יום וכמהה לאהבה ותשומת לב. האהבה ביניהם התלהטה במהירות תוך שהיא נאלצת להסתיר את מערכת היחסים הלא בריאה הזאת מהסביבה הקרובה. לאחר בדיקה שערכה לבדוק אם היא נשאית של נגיף האיידס, היא מגלה לחרדתה שנדבקה מאותו בחור. היא נאבקת בו ונלחמת בו לאחר שהיא מגלה שהדביק עוד נשים. העונש שלו היה רע ומר.כשרק קיבלה את הבשורה הרעה היא חשבה שזאת אצבע אלוקים שמכוונת אליה, היא נשאבה לקריאת התיקון הכללי באובססיביות כדי להיטהר מבפנים. ממצב של גיל חופשי ויפה היא מוטלת לתוך פתחו של גיהנום.
את דבר הנגיף בתוכה שמרה במשך שש עשרה שנה. היא מתחתנת אך גם שם הגורל טופח על פניה. היא מתאלמנת טרם זמנה ומבינה שצריך לחיות את האמת ולהגשים חלומות כי הזמן לא מחכה לאף אחד. היא פורצת את מחסום הבושה האישי שלה ומתפנה לספר את סיפורה האישי שיעזור לנשים אחרות.
הספר מעלה סוגיות חשובות ביחסים בין גברים ונשים, ובאלימות המפעפעת לעיתים בין השורות.
מירי הנקראת בספר מאיה ומייק כהה העור מושא חלומותיה באותם ימים הם הכוכבים של הספר כל אחד מהמקום שלו. מאיה הגיעה לארץ מרוסיה נערה יפה בהירה עם עיניים כחולות ועור חלבי. המשפחות שהגיעו לארץ בשנות התשעים לא התאקלמו כמו שצריך וזה פגע בהן.
מאיה משוכנעת שההדבקה שלה ממייק הייתה בזדון לכן הייתה חדורת נקם על מעשהו השפל והלא מוסרי. מעשה שהשפיע על חייה רבות.
יש בספר תמהיל של מצבים המפורטים רבות על ידי הכותבת. על הקושי ועל הניצחון ברבות הימים. מסע ארוך ומפרך שהניב תוצאות.
זהו גם ספר על אומץ - אומץ לעבור בשערי הבושה והפחד, אומץ להסתכן. המחברת מאמינה שהאור שהיא מפיצה כשאנשים מועצמים מסיפורה גדול הרבה יותר מהחושך של הבושה והסטיגמה שלצערה עדיין קיימים בחברה שלנו.
מירי קנבסקי (36) היא עורכת דין, מאמנת אישית, מנחת סדנאות ומרצה. חיה עם HIV זה שבע-עשרה שנה ופעילה חברתית למיגור הסטיגמה סביב המחלה.
מירי קנבסקי מספרת: "התחלתי בכתיבה אי שם בשנת 2004, כשנתיים אחרי שגיליתי שאני נשאית ולפני כליאתו של האיש שהדביק אותי למאסר עולם. כתבתי במשך כמעט עשור כשאני פורצת את סכר השתיקה והסוד על גבי הדפים. סיפרתי את סיפורי כאילו שוחחתי עם חברה טובה. הכתיבה הייתה תחליף כי במציאות התביישתי בעצמי, בגופי ובנגיף הזה שבדמי ולא העזתי לשתף אף אחד בגלל הבושה והסטיגמה.
לטעמי היה ניתן לקצץ מאורכו של הספר ולא לפגוע במסרים ובסיפור שבו.
עריכה: יעל שכנאי, צילום עטיפה: דבורה אורבך/ עיצוב העטיפה: סטודיו איפאבלאיש 400 עמודים 2018.