ככל שעוברות השנים הגוף מעסיק אותי יותר.
אני בדיאלוג איתו.
בעצם זה לא דיאלוג. הוא מְדַבֵּר ואני מקשיב.
אני מתבונן בו מִשתנֶה.
עוקב בחשש, בדריכות אחר התמרורים,
אחר הסימפטומים של ההתבגרות,
אחר המטמורפוזה של הגוף.
בסופה של כל מקלחת אני מסתכל מטה באימה על מסננת המתכת,
ובמבט אָבֵל אני נפרד מהשיער היקר שהצטבר שם.
"אולי צפוי פה שינוי אומר הספר"
אני אוסף אותו, את צביר השיער הזה, ומשליך לפח,
וכשהמכסה נסגר זה קשה.
זה כמו טקס קבורה קטן שנמשך ככה כבר שנים,
והמפרצים מעמיקים להם, ואפשר לגלם את כל זה בעקומה ברורה על גרף, וציר הy מתנמך ככל שמתקדמים עם ציר הx.
וזה לא קל. לא קל.
וכמו להכעיס, פתאום צומחות אחרות שלא הזמנתי.
נו באמת, מה זה השטויות האלה באוזניים ובכתפיים? נשבע שהן לא היו שם קודם.
ובחורף כשקר לי, לפעמים אני מתעצל להתגלח.
לא משתמש במכונה. תמיד בסכין, אבל כשקר אני קצת כמו חַפָֹּש.
אז אפשר לראות אותי מסתובב בעולם עם זיפים בני יומיים-שלושה.
וכשאני בוחן את עצמי בראי, אני רואה שאלה שצומחים על הסנטר הלבינו מעט.
בקטנה אמנם, אבל שיבה נזרקה שם משני צידיו.
והרבה שיבה נזרקה גם בצְדָעַיִם.
אני דווקא מחבב את אניצֵי-הלבן שבראש.
דין אחר היה עם החצופה, הלבנה, שצמחה בערווה.
שום חיבה והכלה לא קיבלה ממני.
והעיניים גם הן התעייפו.
זמן רב הייתי קורא עם תאורה חזקה מאחור.
זמן רב הכחשתי.
"המשקפיים של גיל ארבעים", לימדו אותי שקוראים להם.
וגם אותם למדתי לחבב.
כשאני מרכיב אותם אני מודה, נחמדה לי התחושה הזו שיש לי חַיִץ כזה ביני לבין המציאות, הגנה מהעולם. כמו משקפי השמש שלי שתמיד עלי כשאני בחוץ.
והילדים צוחקים עלי וטוענים שאני מתחרש.
אני מרגיש שהם צודקים אבל גם מינפתי את זה למקום של תקשורת נכונה יותר -
"אז אל תפנו אלי כשאתם נמצאים בחדר אחר",
לא שזה עוזר לי…
נו, החושים שלי מתקהים בארבעים-ומשהו.
על חוש המישוש לא אכתוב כאן. כל היומן הזה הוקדש לו.
וכבר הרבה שנים שאני לא חולה. גם כשכולם חולים פה בשרשרת - רק אני לא נדבק.
אני מברך על כך ויודע שזה לא מובן מאיליו. במיוחד לאור העובדה שאני לא מתחזק את הגוף שלי כמו שראוי היה לעשות בכלל ובגילי בפרט -
התזונה שלי זוועה וספורט אני לא עושה בכלל (ריצות ערב עם הילד זה לא נחשב. חוץ מזה אנחנו לא באמת מתמידים).
לפעמים כשאני מסתובב בירקון, אני מתמלא ייסורי מצפון ורגשות אשמה. הפארק הפך למועדון הכושר הגדול במדינה.
אני רואה את האנשים האלה שלבושים בבגדים הצמודים, בקולקציית הנייק והאדידס, כמה שהם יפים כשהם עושים ספורט -
הנשים בבגדים האלה נראות בעיני כאילו הן ערומות בצבעוני,
והגברים, צעירים ומבוגרים - כולם יפים וגורמים לי ייסורי מצפון על כך שאני לא מתחזק אצלי את העניינים כמו שצריך.
אז למה לא מעכשיו?
למה לא ממחר?
למה לחכות לכאבים בחזה שישנו אצלי את התודעה?
סתם עצלן.
אולי גם בגלל שאני מרגיש עדיין חזק וכל-יכול. שאם יזרקו עלי תיק של 15 קילו ויצביעו על פסגת הר באופק מרחק 20-30 ק"מ - תוך כמה שעות אוכל להיות שם.
רק לא בחורף. בחורף קר לי והגוף מכווץ. שונא שקר לי.
וחוץ מזה הכתף צריכה להחלים. לא לוקח תרופות. זה לא משהו עקרוני לא לקחת תרופות, אני פשוט לא הולך לרופאים וגם זה לא משהו עקרוני. זו סתם עצלות.
הוא מחלים את עצמו הגוף הזה. רק שבארבעים-ומשהו תקופת ההחלמה ארוכה יותר מאשר פעם.
ויש את המבט הזה שלי שבוחן ומשווה לקבוצת השווים.
לא מבט שבוחן אם הם נראים טוב יותר או פחות (כמובן שיש גם אותו, אבל זה מבט מסיפור אחר), אלא מבט רנטגני שמשקף את האופן שהגוף שלהם מתפקד -
מה הם מסוגלים או לא מסוגלים לעשות עם הגוף, ולרוב זה מנחם, מה שאני חושב שאני רואה אצל אחרים, אבל לך תדע מה יש אצלי בפנים.
לפעמים אני חושב שבטח כבר התפתח אצלי שם משהו,
שהמחשבות הטורדניות שלי, כוויות הקור הרגשיות, היעדר המגע, ההתפלשות העירומה שלי בקרח - שכל אלה בטח עשו שם משהו בפנים.
לא צריך להיות מיסטיקן בשביל להבין את זה, את הקשר בין בריאות הגוף לבריאות הנפש.
אז אולי אני עדיין מרגיש כל-יכול, אבל אולי בפנים הבור הגדול בלב שלח כבר גרורות לכל הגוף.
אולי צריך לעשות בדיקת דם, או במקרה שלי בדיקת קפה. שותה יותר מדי. הרבה הרבה יותר מדי.
וכשאני מסתכל בגופים אחרים המבט שלי מחפש קעקועים ונמשך אליהם. אני מוצא אותם יפים.
אם היה לי אומץ או מה שנדרש הייתי מקעקע על הגוף איזה דימוי חזותי שמסמל simplicity.
שיהיה לי תמרור כשאני מתברבר. זה המצפן שלי, זו הדרך שבחרתי לאמץ, ובה אני משתדל ללכת,
אבל אין לי את מה שנדרש כדי לקעקע את עצמי, וגם לא מכיר דימוי שאני אוהב שמרפרר לי לשם.
ויש גם את התפקוד המיני.
ארבעים-ומשהו זה כבר לא שמונה עשרה.
היכולת היא לא אותה היכולת. כך לפחות אומרים המחקרים.
אצלי כנראה המצב חמור יותר כי בנוסף על הבלאי הטבעי צריך לקחת בחשבון את העובדה שמבחינה פסיכולוגית אני מרגיש מסורס לגמרי.
יש גם מחקרים שטוענים שחוסר שימוש במערכת מנוון אותה.
אז אני עם כל מה שעברתי, נוסף על כך ששנה וחצי לא נגעתי באישה - כנראה שגם בית מרקחת לא יעזור לי.
יש מיומנויות שהן לא כמו רכיבה על אופניים, שהן דוהות אם לא מתחזקים אותן.
זה לא קל העניין הזה של התבגרות הגוף בארבעים-ומשהו.
ואני יודע שפעם עוד אסתכל בערגה על נקודת הזמן הזו שבה אני כותב עכשיו.
כי מכאן יש רק לרדת.
פעם עוד אקרא את הדף הזה ביומן ואתגעגע.
ככה זה.
גם אם אתחזק אחרת - מכאן יש רק לרדת.
אפשר להשהות חלק מהתהליכים, אבל אי אפשר לעצור את השנים.